כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, השתמשתי בו מטעמי עצלות – במקום לכתוב שוב ושוב את אותם הדברים למשפחה ולחברים כשהתחלתי לטייל את הטיול הגדול אחרי צבא שלי בגיל 35, ריכזתי את הכל לבלוג, והוריתי להם לקרוא ולא להפריע לי לרקוד עם ילדים בני 20 בפול מון פארטי בקופנגן.
מאז עברו כבר 6 שנים, והטיול בן 3 החודשים שפירגנתי לעצמי התמשך להיות טיול-עבודה-מסע-נדודים של לא מעט שנים.
היום אני בת 41, מתגוררת 9-10 חודשים בשנה בישראל, ונעה בין הבית בקיבוץ דורות לבין הבית השני של בן הזוג המתולתל והמרגש ושלושת ילדיו, הילדים הכי מהממים בעולם (וראיתי עולם). יש לנו גם כלבה פסיכופתית כנענית, שתחביבה לטרוף בני אדם שלא באים לה בטוב בעין.
יתר הזמן אני עדיין משוטטת בעולם.
כשהבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, הפכתי להיות מאד יצירתית בענייני מימוש החיים כאן ושם. איכשהו, החלום הזה קרם ועדיין קורם עור וגידים, הוא משתנה ודינאמי, בהתאם לגיל, למצב הרוח ולא.נשים שנכנסו לחיי.
הבלוג הזה, ברוחו המחודשת, אחרי שלא כתבתי כמה שנים טובות (כאן כתוב למה), יעסוק בטיולים ובנדודים שלי בעולם, אבל גם בטיולים בישראל, באוכל טבעוני, ובמה שמעניין אותי הכי הרבה, ובזה אני גם עובדת: מסעות ומפגשים עם אנשים, והסיפורים שמאחורי דברים (מקומות, חפצים, מזונות וחתלתולים).
