קמתי בבוקר בכוונה גמורה לקחת סירה בשני יורו, ולהפליג חמש דקות שלמות לצד השני של הנהר באלקוטים. הצד השני הוא ספרד, עיירה בשם סאנלוקר דה גואדיאנה.
אבל, במזרח ובאיזור הנמוך שהייתי נמדדו בבוקר 44 מעלות. הליכה ברחוב הרגישה כמו הגיהנום. גם אין מזגן בשום מקום. אז ויתרתי על טיול יום ברגל בשמש ל(עוד) טירה ו(עוד) כנסייה בספרד, למרות שזה נורא ריגש אותי, האין גבול הזה.
במקום זה, אספתי את עצמי ואת האוטו עם מזגן. קיבלתי החלטה להמשיך לשכור את האוטו לעוד שבוע וחצי (!), מה שרשמית הופך את הטיול הזה לטיול הכי מפונק שאי פעם טיילתי לבד.
בואו, בשנה שעברה נסעתי ברכבות במחלקה שלישית עם רגליים בחוץ בסרילנקה, והרחתי כמו זיעה וקארי במשך חודשיים.
פה אני נוהגת במזגן, נמלטת מהשמש, ומתקלחת ושמה בושם!!! ואוכלת במסעדות ולא בדוכני רחוב (טוב, כמעט שאין כאן. ומה שקיים מוכר עוגות או דבש או גבינות).
הגעתי לאודימרה כעבור שעתיים נסיעה, כשמד המעלות יורד בהדרגה בעשר מעלות, והנוף הופך מחום בסגנון הנגב המערבי (המון שדות חיטה קצורים) לירוק בסגנון חיפה ורמת הגולן.
לא התכוונתי לעצור פה, אבל העיר הזאת נורא יפה, ולפתע ראיתי שלט מושך מאד שקרא לי: פאד תאי! 5 יורו. במסעדה ללא שם, באמצע העיר, ליד הדואר.
חרקתי בלמים, עשיתי רוורס, והנה, אני אוכלת פאד תאי בפורטוגל. לא היו לי ציפיות, כי בינתיים אוכל זר במסעדות בפורטוגל היה די בינוני (חוץ מהמסעדה הנפאלית המהממת בלאגוש, שלא כתבתי עליה). אבל, באופן מפתיע, המנה ממש טעימה. אמנם דרשה תוספת חריף כי פורטוגלים לא עומדים בחריפות. אבל טעם מדוייק, טוב. וטבעוני כי ביקשתי בלי שרימפס. מה שכן, הוסיפו תירס, וזה לא קשור בעליל, אבל נוותר להם על הניסיון לשפר את האוריינט. מה רע בכרוב?!
יש לי עוד דרך לנסוע, מהכי מזרח להכין מערב, אבל פתאום ראיתי פרסום לבית קפה שמתמחה בשוקולד, אז יש מצב שאתאחר עוד. אעדכן!
נ.ב.
לא צילמתי את העיר היפה כי אני רעבה. אבל, הנה תמונה של טירה שבמקרה ראיתי בדרך. וגם הפרידה מאלקוטים, תמונה שרואים בה את ספרד הבלתי מושגת.