בלוג

20.8.2019 פארה, פורטוגל.

בלונלי פלאנט הזהירו במפורש: חבל אלגרב מלא עד אפס מקום בחודשים יולי-אוגוסט. זה מקום החופשה האהוב על בריטים, גרמנים וצרפתים. הזמינו מקומות מראש, או לפחות יומיים מראש. והמחירים יעלו.

הזהירו. התרו. ואני בשלי. לא מזמינה מראש, לא מתכננת.

ויש בתוכי מלחמה פנימית: הרצון לעשות ולראות ו"לנצל" את הזמן (מה זה בכלל לנצל את הזמן? איך מנצלים זמן? ולמה בכלל אנחנו צריכים לנצל אותו? לא חבל?) והרצון לנוח, ולהתעצל ולא לזוז. או הרצון לנוע, אבל בתנאים שלי. מבלי להתחייב לשום דבר. אפילו לא ארבעה ימים מראש. מה, השתגעתי? צד אחד שבי יציב והגיוני, והצד השני מנסה למרוד בו.

האמת היא, שאני זקוקה לשני הצדדים מדי פעם.

בכל אופן, לא הקשבתי להתראות ולאזהרות. הגעתי ללאגוש אחרי מסע מתיש ברכבת. המסע אמור היה לארוך גג 4 שעות. איכשהו, בתוך 8-9 שעות, שבהן הרכבת פשוט עצרה על המסלול למשך שעתיים, הפסד הקונקשן והמתנה לקונקשן אחר במשך שעה וחצי (כל זה בלי מזגן, בחום של 32 מעלות, משל הייתי עכשיו במדינת עולם שלישי, ועוד רגע אני יושבת על הרצפה ומוציאה את הרגליים החוצה במהלך הנסיעה) – הגעתי לחדר שהזמנתי. חדר. משלי. בלאגוש. ליומיים. לא האמנתי למזלי הטוב. בעיר שבה התפוסה היא כ- 90% כל הזמן, התפנה מקום בדירה. במרכז העיר.

לא חשדתי.

ג'ואן, בעל הדירה, שלח לי מייל דואג בסביבות השעה 19:00. "איפה את?" עניתי לו בשארית כוחותיי, שאין לי מושג מתי הרכבת תגיע. באותו הזמן הייתי תקועה בין שדות חיטה יפים, שנראו בדיוק כמו הנגב המערבי. התנצלתי, ואמרתי שאני מבטיחה שאגיע ברגע שהרכבת תואיל בטובה להגיע לתחנה. ג'ואן, כמובן, לא הבין מילה ממה שכתבתי, כי הוא לא מדבר אנגלית. אבל העיקר הכוונה.

כשהגעתי ללאגוש היא כבר היתה חשוכה. תחנת הרכבת נמצאת ממש ליד המרינה. ורוח קרירה אבל קייצית, טפחה לי על הפנים. סוף סוף קיץ. אחרי הכפור היחסי של צפון ומרכז פורטוגל, הרגשה של קיץ. המרינה, ואחריה העיר העתיקה, היו מלאות תיירים. ומוזיקה. מסעדות, בתי קפה, אמני רחוב, זוגות בירח דבש (רבים את הריב הראשון שלהם אחרי החתונה), משפחות בחופשה (רבים את הריב השביעי שלהם לאותו היום) משהו קליל, שאיכשהו, נתן בי כוח לסחוב את המזוודה בעלייה תלולה במשך עשר דקות, רק כדי לרדת אותה אחר כך כי גוגל מפות טעה.

בשארית כוחותיי ובשארית כוחה של הסוללה שלי, צלצלתי לג'ואן. בתוך חמש דקות הוא הגיע, כשבינתיים סביב הבניין שבו אני אמורה להתגורר, אני מבחינה בהמוני צעירים מתגודדים. שותים, מדברים, צוחקים.

עדיין לא חשדתי.

כנראה מפאת תשישות מתקדמת.

גם העובדה שהקומה הראשונה בבניין היא למעשה פאב לא הדליקה בי שום נורות אדומות. הייתי עייפה מדי, רעבה מדי לאוכל, לקיץ, לים ולמקום שבו אוכל ללכת לשירותים משלי, בלי הצורך לחלוק אותו עם איש.

עלינו לדירה. וואו. חדר שינה, מטבח, שירותים ומקלחת מבריקים וענקיים. חדר אוכל. מחסן. כל מה שצריך כדי לגור כאן בשמחה וגיל. ב- 40 יורו ללילה. במרכז העיר.

האינטרנט לא עבד. לא נורא, קורה. ג'ואן היה נרגש מהעניין, והזמין טכנאי, שהבטיח להגיע מחר בין השעות 12 בצהריים ל- 8 בערב. הרגשתי בבית.

הנחתי את הדברים, נכנסתי למקלחת שאני יכולה להתקלח בה בלי כפכפים ובלי להתחשב באחרים, ועם המון מים חמים וסבון ומגבות רכות. יצאתי אחרי חצי שעה בקושי, רק כי באמת שהייתי רעבה יותר מעייפה.

מסביבי, קולות העיר בקעו בזמן שהתקלחתי, וקראו לי לצאת ולהרגיש את העיר.

איך לא חשדתי אז, אין לי הסבר הגיוני.

לאגוש שמחה. וחיה. ויפה. היא מרכז תיירותי שוקק, מלא, מוזיקלי, אומנותי, תרבותי, טעים. וגם רועש. מאד מאד רועשת לאגוש.

במיוחד אם את לנה בדירה במרכז העיר, שהקומה הראשונה שלה היא פאב. וסביבה יש לא פחות מ- חכו לזה – ארבעה פאבים נוספים. שפתוחים עד אחרון הלקוחות. שזה בסביבות 5 בבוקר. בדקתי. מאד השתדלתי לא לבדוק את זה. הלכתי לישון, סגרתי את כל החלונות למרות החום. שמתי אטמי אוזניים. ניסיתי אוזניות עם מוזיקה שקטה. כלום. חמישה פאבים זה מעבר למה שאוזן אנושית של אישה בשנות הארבעים לחייה מסוגלת להכיל, כשהיא רוצה לישון.

בשני הלילות הבאים ניסיתי את כל סוגי ההתהפכות. המדיטציה. הדיבור הפנימי. ספירת הכבשים והחתולים וחדי הקרן. מסאג' לעצמי בצוואר. ולבסוף כדור שינה (!!!)  שהצליח להפיל אותי לשלוש שעות בדיוק, עד אשר הרעש הכריע אותי שוב.

וככה, חברות, הפסדתי יומיים בלאגוש. בשעה 5 בבוקר, כשהפאבים נסגרו וכל החוגגים הלכו לחדריהם או למעשה לישון על חוף הים ולהישרף לרמת לובסטר – אני הלכתי לישון. בשעה 12:00 בערך קמתי הלומת שינה, הלכתי אל חוף הים כשהאוזניים שלי עדיין מצלצלות. מה שכן הצליח להעיר אותי הוא האוקיינוס הקפוא והרגוע בתוך הנופים המרהיבים של החופים של העיר הזו.

עזבתי את דירת החלומות היפהפייה בלב העיר לטובת משהו אחר לגמרי, כלומר לטובת ההוסטל היחיד שהיה פנוי בלאגוש ליומיים רצופים. כן. כל יתר המקומות היו פנויים ללילה אחד. או שהיו יקרים להחריד. או שהיו גרועים להחריד.

עשרים ושתיים דקות של עלייה רצופה עם מזוודה ותרמיל בשמש הקופחת, והגעתי להוסטל suit things, שהוא למעשה וילה גדולה, שהבחור הבריטי ששוכר אותה הפך את חדריה הרבים להוסטל מגניב מאד ורחוק מאד ממרכז העיר. יתרונות: שקט ושלווה. אפשר לישון. אנשים חמודים. ארוחת בוקר. ארוחות ערב טבעוניות שהבחור מבשל ואפשר להצטרף. בריכה (!) קטנה וחמודה. גור כלבים על שם דייויד בואי.

חסרונות: 22. דקות. הליכה. בשמש. מהמרכז. באיזור שאין בו מסעדות או בתי קפה, ככה שבשביל כל יציאה צריך ללכת מינימום 40 דקות. לחופי הים המרוחקים יותר, ההליכה היא 40 דקות לכיוון.

לא התייאשתי (כלומר קצת), רק קצת התעייפתי. קפצתי לבריכה להצטנן, ואז התכרבלתי על הספה בסלון עם בואי הכלבלב החמוד, שקפץ היישר לחיקי. והלכתי לישון. איזו שינה משובחת היתה זו. החדר, של 8 מיטות, היה ריק. כי כולם הלכו לגלוש. כשהתעוררתי כבר הגיע ערב, ובמקום לצאת לעיר  גועשת, הצטרפתי לארוחת הערב עם כמה מטיילים.

ושוב הלכתי לישון, וקמתי בסביבות 13:00. וככה, חברות, הפסדתי עוד חצי יום בלאגוש. אבל החופים בלאגוש יפים, אז קבעתי מראש לחתור בקייאק בסביבות 14:00 בצהריים, ובשעה 18:00 לצאת לטיול ערב של שקיעה בעיירה הקרובה. כשהגעתי לעמדת הקייאקים חצי מיובשת (36 מעלות בחוץ), מסתבר שההזמנה המוקדמת והאחראית שעשיתי הלכה לאיבוד, ושאין לי מקום. לא נשארו קייאקים.

לאגוש 90% תפוסה, כבר אמרתי שהזהירו אותי? ואי אפשר להזמין גם למחר, כי גם מחר תפוס.

שטויות. החופים יפים, מי צריך לחתור? זה יותר מדי עבודה לאנשים שהולכים עשרים דקות לכל כיוון רק כדי להיות בים. אז הלכתי לאורכם של החופים, מחוף לחוף, בינות נופים באמת בין היפים שראיתי בחיי, בכל מה שקשור לים. והתבשלתי בשמחה עוד יום בחוף, ואפילו כבר התחלתי להתרגל למים הקפואים, ושחיתי במים כמו גיבורה מול תיירות קנדיות שלא העזו להיכנס למים מהקור. מה יכול להיות רע?

בערב נסענו לטיול שקיעה מרהיב באמת. המצוקים של סוף העולם, היא סאגרס, הם משהו שאפשר בקלות לדחוף ממנו את כל מי שעצבן אתכם, ולא יישאר ממנו זכר. או אפשר להיות רומנטיים ולשתות כוס יין מול הים המתנפץ על המצוקים באינסופיות. אנחנו בחרנו באפשרות השניה, אם כי לרגעים היה נדמה שהג'יפ שנסענו בו עומד להתדרדר לתהום.

שקיעה? לא היתה. כלומר היתה, אבל לא ראינו אותה. כי העננות היתה גבוהה במיוחד.

"לאגוש, את יפה שזה כואב. אני צריכה לחזור אלייך בהזדמנות אחרת, לניסיון שני", אמרתי ללאגוש. כאילו שהיא הקשיבה לי. היא היתה עסוקה בלהקשיב לעוד חצי מליון תיירים בדיוק כמוני. וגם אם היא ניסתה להקשיב, אני בטוחה שחמישים פאבים קרעו לה את עור התוף.

וכנראה זה מה שקרה עם הערים השכנות לה. כי גם בהן היה קשה עד בלתי אפשרי למצוא מקום לישון. להלן תלונה דודתית על מחירים: בסביבות 40-60 יורו ללינה במיטה באכסניה, עם עוד 8-12 מיטות בחדר. למיטה! זה מחיר יותר יקר מאשר במרכז תל אביב, לונדון, פאריז וניו-יורק.

עזבו את המחיר השערורייתי. עזבו את כל הסיפורים שסיפרו לי על כך שפורטוגל זולה יחסית. כשמתכננים טיול של חודשיים שלמים, זה פשוט לא מחיר אפשרי למטיילות כמוני. לא שאני מתלוננת. אני פשוט לא רוצה לשתף עם זה פעולה.

וכך, גבירותי, מצאתי את עצמי ישנה בחניון של קראוונים על גלגלים. בהוסטל הכי מגניב בעולם, שמורכב משני אוטובוסים וסככות העץ שביניהם, מקלחת שדה מעץ, ארוחות משותפות בבוקר על גג אחד האוטובוסים ובערב סביב שולחן ענקי שעשוי ממשטחי עץ ישנים, מוזיקה מצויינת, אנשים אפילו עוד יותר. והרבה הרבה שקט ושלווה.