בנגקוק והשטיפה הפנימית

תאילנד. בנגקוק במלוא הדרה. סוף סוף ניתן להתחיל ליהנות ממנה, ולהרגיש שאני בחו"ל.

 

אז זהו, שלא. השלט הראשון שאפשר לראות מול המלון שבו התאכסנו, היה של בית חב"ד בנגקוק. ולידו של "המרכז הישראלי למטייל" בנגקוק. בסיבוב הראשון שלנו ברחוב, פנו אלינו בעברית מכל פינה, הציעו לנו לאכול פלאפל וחומוס. והמוכרים התאים קוראים אלינו: "סבבה, סבבה, אח שלי, אחות שלי." חיכיתי שעוד רגע יגיעו קבוצת חרדים, וישאלו אם הנחתי היום תפילין. אל דאגה, ביום שישי יזמינו אותנו לארוחה בבית חב"ד ולהתכנסות בבית הרב.

רחוב הקוואסן בבנגקוק הוא מן ערבוב מטורלל של המון שלטים בעברית, אנגלית, מעט תאית, תיירים, חנויות ומבחן להתמודדות של בני אנוש עם גריית יתר.

ראשית כל, הריח. אי אפשר להתעלם מהריח החזק של המקום הזה, שתוקף את הנחיריים בעוצמה. עשן, פיח, ריחות אנושיים מאד (כל ריח שאתם יכולים לחלום ולדמיין, או מעדיפים שלא לדמיין), ריח של מזון, יותר נכון – ריחות של מזונות. ריחות טיגון, בישול, הקפצה, צלייה, חליטה של מזון, בדרך כלל איזה סוג של בעל חיים. מלימודי הביולוגיה שלי ומצפייה בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק ידעתי תמיד שיש הרבה מינים של בעלי חיים בעולם. עד שהגעתי לרחוב הקוואסן לא לא הבנתי כמה. ולא ידעתי כמה מהן אפשר לאכול.

ריחות רעננים של חיתוך משהו טרי מאד, ריחות כבדים ועתיקים של שאריות או משהו שנשכח.

ריחות פסולת. ריחות עשן. קטורת. בנזין. פירות וירקות.

ודוריאן.

שהוא הפרי המסריח ביותר עלי אדמות וגם הפרי הלאומי של תאילנד[1].

 

בלילה מתווסף לריח גם רעש בלתי פוסק של קריאות רוכלים, מוזיקה מכל פינה, עשרות אנשים, צלילי מתכת של בישול במחבתות. צלילי שיחות בכל השפות שניתן להעלות על הדעת. הקולות של תיירים שיכורים, של מוזיקה חיה, של מוזיקת מועדונים גרועה. צלילים שהם חיקוי מדויק להפליא של קרקור צפרדע, הבוקעים מתוך ידיהן של רוכלות עם כובעים רחבי-שוליים, מחזיקות בתגליף-עץ של צפרדע, שאם מחליקים מקל-עץ על גבה, שומעים את הקרקור. צלילי השקת כוסות זו-בזו, ואמירת "לחיים", "צ'ירס", "שקווול", "פרוסט", "סאלוט" .

 

והצבעים. מבהיקים. זוהרים. חדים. דגלי כל האומות. חולצות. פירות. ירקות. שלטי-ניאון. סחורות. ערבוב מטורלל של גוונים, שאיכשהו, מתאימים זה לזה ומתאימים לבלאגן הכללי.

 

בבנגקוק מתגוררים 12,000,000 בני אדם, בקירוב. והיא העיר המתויירת ביותר במזרח הרחוק. כל זה הופך אותה להומה ורעשנית וזועקת וזוהרת ומפעימה ומפחידה ומבורדקת. התאהבתי בה ממבט ראשון. או למן הניחוח הראשון. דוריאן או לא דוריאן[2]. בנגקוק יפהפייה בעיני, ואיכשהו, יש סדר בכל הבלאגן. אמנם, זיהום האוויר בה נורא, תנועת הרכבים בלתי-אפשרית-בעליל (אם יש לכם רצון למות באופן אקזוטי, פשוט תבחרו לנהוג בטוסטוס ברחובות בנגקוק), המוח והחושים והגוף מצויים במצב של כוננות-יתר או לכל הפחות בלבול תמידי והלם קל – אבל איכשהו, הדבר הזה מתנגן לסימפוניה זורמת אחת שלמה, במעין גלים עולים ויורדים, ימינה ושמאלה או לכל עבר, וכמובן, בצד הלא נכון של הכביש. נוהגים כאן בצד שמאל.

 

ביום השני שלנו בתאילנד יצאנו מהמלון, כי רצינו לטייל בעיר. אחרי פחות משלוש דקות עצר אותנו מישהו, שהסביר לנו שהיום זה יום מיוחד, ושהטקטוקים בעיר עולים רק 40 באהט ליום – כל היום, עבור טיול ברחבי העיר בין מקדשי הבודהה השונים. אז החלטנו שנלך לטיול בעקבות הבודהות. למה לא?

 

תאילנד. יש ה-מון מקדשי בודהה, אבל לנו זו רק ההתחלה, אז עשינו את זה. במשך כמה שעות תמימות נסענו ממקדש למקדש, ראינו בודהות רזות (תאיות) ושמנות (סיניות), מוזהבות ולבנות ושחורות או משובצות צבעים ומראות. ראינו מקדשים קטנים ומקדשים גדולים, ריקים ומלאים. מסתבר, שחלק מהמקדשים נפתחים רק פעם בשנה, ביום המיוחד הזה, בשביל תיירים לראות. אז זכינו לראות מתפללים ומתפללות, יושבים משוכלי רגליים, על מנת שלא יפנו את כפות הרגליים לפסלי הבודהה (כפות הרגליים נחשבות טמאות). וראינו פסלים של קדושים שונים ומשונים, כולל קדושים המשויכים לימי השבוע. וראינו פסלים המשויכים לשנים הסיניות השונות (דרקון, קוף, סוס, חזיר) וראינו ארונות קטנים עם תמונות מודבקות על הארונות. בכל ארון כזה מונח כד עם אפר אדם, שנשרף בקרמטוריום אחרי מותו. מאד חסכוני במקום. את כל זה עשינו, כמובן, יחפות.

בכל כניסה למקדש (ובהמשך למדתי שגם בכניסה לחנויות, למסעדות, לבארים בחלק מהמקומות בתאילנד) צריך לחלוץ נעליים. למרות שאני מישראל, אני אלופת העולם בנקיעת רגליים בנעילת "פליפ-פלופס" (שזו מילה כל כך יותר טובה מ"כפכפים", "כפכפי אצבע", "נעלי אילת"). אי לכך, אני לא נועלת פליפ-פלופס. אבל זה מבאס ביותר לחלוץ ולנעול מחדש סנדלים. שוב ושוב ושוב. במשך ימים ושבועות וחודשים.

 

אז במקדשים עשינו כל מה שתיירות עושות: צילמנו המון תמונות. ושחררנו ציפורים "אל הטבע" (הן, קרוב לוודאי, תחזורנה חזרה למכלאה) תמורת 90 באהט. וציפור אחת אפילו התיישבה לאמא שלי על הכתף. אה, וכמובן, עשינו מה שכל בנאדם נורמלי עושה כשהוא מטייל בחו"ל: התפעלנו מהחתולים ומהניקיון של בתי השימוש.

 

נתחיל בעניין המשמח, החתולים: יש הרבה מאד חתולים במקדשים. צילמתי כמעט כל חתול שראיתי. חלק מהתמונות גם נשלחו לחברים. חתולים, כך נראה, אוהבים בדרך כלל לשבת קרוב לפסלי הבודהה. אולי כי מסתובבים שם תיירים עם שקיות אוכל. או אולי בגלל הקדושה. 9 נשמות לא תמיד מספיקות, אז ליתר ביטחון כדאי לשבת ליד בודהה. כשצילמתי את כל החתולים לא נראיתי מטורללת לגמרי, כי נראה היה, שאני מתלהבת מהפסל, ומצלמת אותו מכל צד. סתם ניסיתי להשיג עמדת תצפית טובה על מנת לצלם חתול בפוזה עצלה, שוכב בחום ובלחות של תאילנד ומתפלל שציפור תנחת לידו, תבשל את עצמה, תמרוט את הנוצות ותגיש לו את עצמה בכלי מהודר.

 

נמשיך בעניין המשמח לא-פחות: השירותים בתאילנד נקיים. מאד. ציפיתי לשירותים מלוכלכים, דאגתי להבהיל את עצמי מבעוד מועד, על מנת שלא לחטוף שוק תרבותי מרמת הסניטציה ומהרגלי הניקיון שהזהירו אותי מהם במזרח. לא דובים ולא יער (לא גקו ולא יער-גשם), לא לכלוך ולא זוהמה. ניקיון מבריק. השירותים הציבוריים בבנגקוק נקיים יותר מרוב השירותים הציבוריים שהייתי בהם בתל אביב.

אני יודעת, זה מוזר, לא תמיד מדברים על זה, אבל בשבילי איכות השירותים היא מדד להרבה מאד דברים, והיא לעיתים קרובות גורמת לי לשמחה או לכאב-לב. כשיכולת ההתאפקות לוקה בחסר, יש נטייה להכיר שירותים ציבוריים באופן אישי ואינטימי. תשאלו אותי על קניונים ועל מסעדות בארץ שהייתי בהן – הדבר הראשון שאני חושבת עליו הוא איכות השירותים. אם שירותים הם גרועים או מלוכלכים, לא משנה כמה טוב האוכל במסעדה – מבחינתי היא הופכת לגרועה ולא מתחשבת בלקוחותיה. אגב, בין השירותים הטובים ביותר שהייתי בהם בישראל, הם השירותים בסבא ג'בטו בבאר שבע. מומלץ בחום! תרגישו שם במסיבה ולא תרצו לעזוב. אה, ויש להם גם סנדוויץ' טבעוני נהדר.

 

"השירותים בתאילנד נהדרים", חשבתי לעצמי, וקצת התבאסתי. באיזה שהוא מקום, חיכיתי שיהיה לי קצת "קשה", קצת מאתגר. רציתי להרגיש לרגע גיבורה במזרח, מנצחת את כל טפילי-הבטן, עושה סלטות דמיוניות בבתי שימוש, כדי לא לגעת ברצפה ומרגישה בלרינה. לא קרה. סתם, שירותים. נקיים. ברובם מערביים. ו… גולת הכותרת הנפלאה והנהדרת, שכדאי לישראל ללמוד ממנה:

בשירותים בתאילנד יש ברזי שטיפה.

בדרך כלל אנשי המערב לא יודעים מה לעשות איתם. אני הרגשתי בגן-עדן.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו בתאילנד בשדה התעופה, כשנחתנו היו השירותים הנקיים (טוב, נו, שדה תעופה) וציורי הקיר הנהדרים של אמנים מפורסמים מתאילנד. וברזי השטיפה בשירותים. והעובדה שהאסלות נמוכות יותר, ושהן מתמלאות מים.

 

מדריך לתייר המערבי הממוצע: איך משתמשים בברזי שטיפה?

  • יושבים על האסלה הנקייה ללא רבב. אפשר ומותר לרפד, אבל את הנייר, בבקשה – לפח.
  • עושים מה שעושים. אפשר גם לשיר.
  • כשמסיימים, במקום להשתמש בתועפות נייר טואלט ולנגב, לוקחים את ברז השטיפה, שמחובר לקיר בצינור. מכוונים אותו היטב למקומות המיועדים ולוחצים.
  • זרם מים קרירים יבטיח ניקיון אמיתי. ועונג צרוף J
  • השימוש בנייר הוא לייבוש בלבד.
  • את הנייר זורקים לאסלה ולא לשירותים. ככה מונעים סתימות בשירותים ושימוש מיותר בנייר לא מתכלה.
  • כל זה הגיוני מאד במדינה, שאין בה ממש בעיות מים. גם ככה אסור לשתות את המים בברזים, אז חייבים להשתמש קצת במים איכשהו.
  • מבחינתי זה הגיוני באופן כללי. זה הרבה הרבה יותר הגייני.

 

באיזור באן-טאי בקופנגן הייתי באכסניה אחת, עם שלט מגניב לתייר הנזהר.

(תמונה)

בקראבי ראיתי שלטי הסברת-שירותים נוספים. חלקם, באופן סרקסטי וחמוד ובלתי-מעליב, מעבירים ביקורת על הרגלי בית-הכיסא של התייר המערבי.

והנה המדריך המקוצר לשימוש בשירותים בסגנון תאי, מטעם מסעדת Time for Lime מהאי לאנטה היפהפה, השוכן בים אנדמן.

(תמונה)

 

דיברנו לא מעט על השירותים המצוחצחים, ולקח לי בערך שבוע להפסיק להתפעל ולהתרגל לניקיון. לא שלא ראיתי שירותים מלוכלכים בתאילנד, לא שלא ראיתי שירותי "בול קליעה" במקומות המרוחקים יותר. (אגב, גם הם נקיים מאד בדרך כלל). אבל כמו שאומרים, אין כמו רושם ראשוני, והרושם הראשוני של השירותים בתאילנד ייחרט בליבי לנצח, כנקי ומסביר פנים (או מסביר ישבן) וכמבאס מעט דווקא בגלל זה.

 

החוויה של טיול במשך ימים, כשיכולת ההתאפקות היא לא מי יודע מה, היא חוויה מורטת עצבים לעיתים קרובות. הדרך הטובה ביותר להימנע מן הדחק הלז היא פשוט לעשות חוקן. עדיף כל יום. בשעה קבועה. לפני שעושים כל דבר אחר, בבוקר.

השגת שלווה באמצעות חוקנים היא לא פטנט אישי שלי או של רופאים במחלקה כירורגית. באופן פרדוקסלי לגמרי, אנשים משלמים לא מעט כסף בשביל סדנת "ניקוי רעלים" של עשרה ימים מינימום, שבה צמים או אוכלים מעט מאד, בדרך כלל טבעוני, שותים מיצים בריאים, נמנעים מסמים ומאלכוהול ועושים חוקנים לניקוי.

בקיצור, מאמצים את אורח החיים שלי (מלבד האכילה המועטה. סליחה. אני אוהבת אוכל יותר מדי) פחות או יותר, ומשלמים על זה הון עתק ומרגישים מאושרים.

לפי המשוואה הזו, כל החיים שלי למעשה הם סדנת ניקיון והתרגעות וצמיחה אחת גדולה. העניין הזה אירוני במיוחד כאן, בתאילנד, אחרי שלושה חודשים של טיול (אני כבר שלושה חודשים כאן ומאחרת באופן כרוני בעדכון הבלוג, אבל זה מפני שאני עושה דברים טובים, אני נשבעת): פגשתי לא מעט אנשים שהיו או מתכוונים להיות באחת מן הסדנאות הללו, והייתי בלא מעט מקומות שמציעים סדנאות כאלה. היתה לי שיחה ארוכה עם אישה נהדרת, שהמליצה לי על סדנה מצוינת בחום. מכיוון שאני חובבת סדנאות די נלהבת, ביקשתי שתסביר לי מה עושים בסדנא. ובכן, משלמים סכום לא מבוטל בכלל של דולרים כדי לעשות את מה שאני עושה כי אני חייבת. ובעוד אני מתביישת ומשתדלת להסתיר את זה (נסו אתם להסתיר את העובדה שאתם עושים חוקן באכסניות עם 14 מיטות), הם מדברים חופשי חופשי ובפני כל דיכפין על העובדה שדחפו להם צינור למעיים ועל מה שיצא משם. שמעתי לפחות שני אנשים שתיארו לי בפירוט. הרגשתי אחות לוושט. אה, והרגשתי נקייה ומטופחת ובריאה הרבה יותר.

 

אז חוקנים בכל יום. לכאורה, נדמה הדבר פשוט, שהרי אין זו הפעם הראשונה שאני עושה חוקן. מצד שני, בהיותי עצלנית טבעית ואוכלת מאד בריא ונכון, לעיתים קרובות בארץ פשוט לא עשיתי חוקן, או חיכיתי שבוע-שבועיים. הסתמכתי על העובדה שהבטן שלי התרגלה לשעות קבועות, שאני יודעת בדיוק מה לאכול כדי לתפעל את העניינים, ושאם מקסימום יש לי תאונות (בקיצור, אם בורח לי), אני בבית. קרוב. כלומר עובדת מהבית.

 

העבודה מהבית לא היתה בחירה שלי, אלא תוצאה של קריסה של הגוף, שחייבה אותי לשנות כיוון ולעצור. עצרתי, בלית ברירה. בסופו של דבר, העצירה הזו היתה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי אי פעם. קיבלתי הזדמנות ליצור וללמוד ולהגיע למקומות, שאולי לא הייתי מגיעה אליהם בדרך אחרת. מה שבטוח הוא, שלמדתי, לאט לאט, לשוחח עם הגוף. להקשיב לו, ולדעת שגם הוא מקשיב לי. שלא תמיד אנחנו אחת, שלפעמים אנחנו כן. שלפעמים יש שנאה הדדית, שהולכת ומתמוססת.

 

בזכות הישיבה שלי בבית קרו המון דברים טובים, אבל החשובים שבהם לשם המשך הסיפור הנוכחי, הם,

שהקשבתי לגוף.

חיזקתי את הגוף, חיזקתי את הביטחון בגוף. למדתי את האנטומיה של עצמי ואת התזמונים שלי ואת מה שהכי נכון ועובד עבורי. זה לקח הרבה מאד זמן.

העזתי ללכת לביטוח לאומי.

להודות קבל עם ומדינה שאני נכה, ולבקש עזרה. בפעם הראשונה בחיי. קיבלתי 85% נכות. ופתאום היה לי קצת כסף (ממש קצת, אבל לא ניכנס לפוליטיקה) להרגיש שאני לא עול מוחלט, ולהחזיר לאמא שלי קצת כסף על המגורים אצלה, ועל כל ההוצאות הנלוות שיש כשהגוף קורס. (הרבה יותר הוצאות ממה שקצבת הביטוח הלאומי אי פעם תכסה, אבל התחושה שאני לא לחלוטין נסמכת על מישהו אחר היא משהו שקשה להסביר למי שמעולם לא חווה תחושה של תלות מוחלטת וחוסר אונים מעבר לשלב הינקות.). להגיד שאני נכה, זה כבר סיפור אחר. אני מרגישה נכה-לא נכה.

בעקבות הביטוח הלאומי, הכרתי עובדת סוציאלית נפלאה, שטיפלה בי באופן מעורר הערצה. בחמלה. בהבנה. באהבה. בנחישות אל מול ממסד די אטום, יש לציין. בזכותה, ובזכות המטפלת שלי, שגם היא עובדת סוציאלית – התחלתי גם ללמוד עבודה סוציאלית.

ואני חושבת, שבעקבות כל הדברים האלה, מצאתי את האומץ, 9 שנים לאחר מכן – לצאת לטייל בעולם. כשאני כבר מכירה את הגוף וסומכת עליו. והוא סומך עלי. אין כמו לדעת, שהגוף שלי סומך עלי שאקשיב לו. ואם יש לכם 85% נכות ואין לכם שליטה על הסוגרים, הדרך היחידה שאתם יכולים לטייל בעולם, היא לאפשר לגוף שלכם לסמוך עליכם ולסלוח לו. כי הוא לא עשה לכם שום דבר רע, וזה לא באשמתו שהוא נוצר ככה. ודרכו אתם חווים את עצמכם בדרך אחרת מכולם. וזה מבלבל לעיתים קרובות, אבל גם מאתגר ומחזק, כשעוברים את שלב הרצון להרוג את הגוף כנקמה.

 

אם לסכם בקצרה – יכול להיות, שלפעמים קריסה גופנית יכולה להיות אחד הדברים הכי טובים שקרו לכם בחיים. אבל אין ספק, שכשהיא מתרחשת ונמצאים בעין הסערה, חשים רק את הסערה ואת הזעזוע.

 

אבל עכשיו אני בתאילנד עם אמא בשירותים נקיים עם ברזי שטיפה. ברגעים קטנים של קריסה-צמיחה.

החוקן הראשון שלי בתאילנד היה במלון ויאגנטיי בדרך הקוואסן. אמא חיכתה בחוץ חסרת סבלנות, ושאלה כל הזמן אם אני בסדר. זה מכיוון, שבעבר חוקנים היו עושים לי סחרחורת נוראה, ולא הייתי מתפקדת במשך כמה שעות טובות אחריהם.

 

הדבר הכי מאתגר בחוקנים בחו"ל, תאמינו או לא, היא למצוא דרך לתלות אותם.

חוק כלים שלובים: מים זורמים מלמעלה למטה. ואם אני רוצה שהם יגיעו לחלל הבטן, ואם אני עומדת, אני צריכה מקום גבוה לתלות את ערכת החוקן. מספיק גבוה בשביל שיזרמו המים. אם בכלל יש היכן לתלות. לאורך הטיול שלי, זה יצר הרבה סיטואציות משעשעות במיוחד, מסורבלות במיוחד ומאד יצירתיות. באותו רגע אני לא הרגשתי יצירתית. הייתי חרדה מדי. דווקא אמא היתה מאד יצירתית. היא מצאה חבל דק (שהיא הביאה איתה, כי היא אדם מסודר, בניגוד אלי), קשרה את קצה החוקן לחבל, ויצרה לולאה גדולה, שמאפשרת לתלות את החוקן בנוחות כמעט על כל דבר. היא היתה מאד מאד מרוצה מעצמה, שהיא יכולה לתרום לתהליך החקינה.

 

למרות הלחץ – הייתי בסדר, כמו שניתן היה לצפות. השתמשתי בחוקן החדיש שהשגנו בדרך חתחתים (עליה כבר סיפרתי), הזרקתי אוויר לתוך ה"כיס" שנוצר, כדי ליצור פקק, מילאתי את חלל הבטן מים. ועשיתי בחינם את מה שאנשים משלמים עליו הרבה דולרים.

הקירות לא נפלו, השמים לא נפתחו, אראלה לא התקשרה – אבל החוקן עבר בהצלחה, הרגשתי טוב, והתחושה הזו, שאפשר להעביר את היום בלי דאגות לגבי שירותים, לגבי תחתונים, לגבי תזמון אוכל – היא בעיקר של הקלה. יכולתי "לשכוח את עצמי" לרגע, ולהפסיק להיות במצב היכון כל הזמן.

ולהודות שהרופא שלי צדק, כשהמליץ במשך שנים על חוקן כל יום ואני סירבתי (כי רציתי בדרך שלי!). רופאים, לא ייאמן, הם אשכרה צודקים לפעמים, כשמדובר בבריאות.

 

רק בזכות זה (ולא בזכות העובדה שהוא הרופא הכי מצחיק בעולם, שמסתובב במחלקת ילדים רק עם עניבות מטופשות והדפסים של חיות או של סרטים מצוירים) קנינו לו שתי עניבות משי עם הדפסים טיפשיים של חיות: האחד של פילים, והשני של שקנאים, אם זכרוני אינו מטעני.

 

כי ברור, שאם הולכים לטיול בתאילנד בטוקטוק מוזמן מראש, הנהג יהיה חייב להוריד אותך גם במקום שקונים בו תכשיטים ותופרים חליפות ומוכרים עניבות משי. בודהה או לא בודהה, העסקים חייבים לתקתק.

 

 

[1] דוריאן נחשב "מלך הפירות", בעוד מנגוט (או באנגלית, מנגוסטין) היא מלכת הפירות. אפשר למצוא דוריאן בכל מקום ובכל צורה: שלם, קלוף, קלוף + מטבל מוזר של סוכר וצ'ילי, מיובש עם סוכר, מיובש בלי סוכר, בתה, במיץ, כגלידה. אלוהים אדירים, הריח מזכיר ערבוב של קיא, שהושאר זמן רב מדי באקלים טרופי חם ולח, ביחד עם גרביים באותו אקלים, אחרי יום של הליכה מתישה בג'ונגל. באמת. אני לא מגזימה. מנגוט, לעומת זאת, הוא פרי נהדר וממכר ומריח טוב, אף על פי שהתוך שלו נראה בדיוק כמו ראש-שום.

אני מתנצלת מראש בפני מדינת תאילנד הנכבדה, על השמצת הפרי הלאומי שלה. אבל ברצינות, לא יכולתם למצוא פרי-לאומי מסביר פנים יותר? מצד שני, כל הכבוד על ההתעקשות להיות מיוחדים, ולקבוע כפרי לאומי משהו כל כך בלתי מובן.

[2] אגב, ברבים מן המקומות חל איסור להכניס דוריאן, כי הריח שלו חוסם כל ריח אחר, ולעניות דעתי, כל יכולת לחשוב או להתרכז בכל דבר אחר. המחשבה היחידה שעוברת בראש היא: איך אני יכולה להפסיק עכשיו את העינוי הזה?. אפשר למצוא שלטים מצחיקים של: אין כניסה לכלבים, לחתולים, לרכבים, למצלמות, לדוריאן. או שלטים של: אסור לעשן, אסור להניח רגליים על הכיסאות, אסור לאכול דוריאן.

כתיבת תגובה

7 + 14 =

סגירת תפריט
דילוג לתוכן