בלוג

20.10.2013

ג'ייסון אמר לי כמה דברים כהכנה ללאוס:

1. לפני שאת נכנסת למדינה, תכיני שטר מגוהץ, חדש ובלי אף מום של 20 דולר. תוציאי חדש בבנק. אם לא, ינסו לעשות לך בעיות בכניסה ולגרום לך לשלם יותר.
2. לאוס היא מדינה מושחתת. אנשים ינסו לרמות אותך ברמות הגבוהות והבכירות. תיזהרי. בקמבודיה זה יהיה הרבה יותר גרוע, אז זו הכנה בשבילך.
3. בלאוס אין אינטרנט כמו שצריך. לכאורה יש. לכאורה, יש תוכניות כמו בתאילנד של אינטרנט זמין מהיר 24/7 ובזול. זה לא יעבוד. חבל על הזמן. ואם זה כן יעבוד, זה יהיה לאט. ואת לא תצליחי לסדר את זה לבד. תצטרכי מישהו שמבין בזה, ושלא הולך לעבוד עלייך.
4. יש שלושה מקומות שאסור לך לפספס: 4,000 האיים. ("ותעשי טובה, תראי דולפין נהרות. תמיד רציתי לראות אחד כזה ולא הצלחתי") ואנג ויאנג (כי את חייבת מסיבה טובה בנופים מרהיבים) ולואנג פראבאנג.
5. עיר הבירה, ויאנטיאן, היא משעממת. אבל תוכלי להוציא שם ויזה לויאטנם. ולאכול טוב. והקפה אדיר. (וכו' וכו' טיפים איפה לשבת ואיפה לאכול ואיפה לישון).

הגעתי לויאנטיאן בשעות הבוקר המוקדמות מאד, אחרי אוטובוס לילה. ויאנטיאן היא עיר בירה. אבל היא שקטה ביותר, מה גם שהגעתי אליה הישר אחרי בנגקוק ההומה והמטורללת.

 

שקט בויאנטיאן. הכל רגוע. אנשים מחייכים. תנועת רכבים בקושי קיימת באיזור המקונג. הבניינים בסגנון מעורב מרתק של אומנות אסייתית וצרפתית, שאריות לשלטון הצרפתי ארוך השנים בלאוס.

אחרי שמצאתי גסט האוס חמוד ביחד עם נילס (לא מהאווזים, אלא בחור בן 22 מצרפת, שמטייל כבר שנה וחצי) ניסיתי להתאפס על עצמי ולהבין שאני במדינה אחרת. שהכסף הוא לאו קיפ או דולר אמריקאי ולא תאי בהאט[1]. שאומרים "סבאי-די" כברכת שלום, ולא "סוואדיקה".  ושכאן לא חוגגים בטירוף. כאן המוטו המרכזי הוא: "אין בעיות". הלאים אומרים לעיתים קרובות: "עבודה רבה מדי גורמת נזק למוח", והם מרחמים על אנשים שחושבים יותר מדי[2].

 

אני דווקא אהבתי את ויאנטיאן, בניגוד לאזהרות. ג'ייסון הוא טיפוס חוגג (לא מזמן הוא השיק את fullmoon party ה- 50 במספר שלו). אני יכולה לחגוג, אבל החגיגות שלי יכולות להיעשות גם בשקט. אפילו (אל תגלו לאף אחד) במוזיאון או עם ספר על חוף הים. או להסתובב כל היום מול בניינים ואנשים ולקרוא על התרבות שלהם. אז אהבתי את השקט של ויאנטיאן.

הנוף שונה כל כך וחדש לי. כשעוברים את הגבול מתאילנד לויאנטיאן, עוברים דרך "גשר הידידות", שם צד אחד של הכביש הוא תאי, והצד השני לאי. וכשסתם מסתובבים על המקונג ומביטים אל האופק, האופק הוא תאילנד. סתם, גבול. בלי צבא ורעש, שעוברים בתוך פחות משעה.

הסתובבתי בלאוס כמה שעות, התאפסתי בחדר ששכרתי לבד (כי התחשק לי לוקסוס אחרי רכבות ואוטובוסים) וירדתי בערב לראות את ויאנטיאן משתנה. הכביש הראשי, למרגלות המקונג נסגר לתנועה לטובת עשרות דוכנים של ביגוד, הנעלה, מוצרי מטבח, תיקים, צעיפים ומזכרות. ועוד עשרות עגלות-מזון רחוב קטנות ומעושנות, עם אוכל לאי-תאי, שמנסה, ללא הצלחה, להתחרות במטבח התאי העשיר, הטעים והבלתי יאומן. אין להם טופו. הם הפסידו מראש.

וגולת הכותרת: על במות מוגבהות לאורך מאות מטרים, מדריכי אירובי נמרצים וקופצניים, מחוברים למיקרופון ולבושים במיטב הבגדים החונטים הספורטיביים של תאגיד שקר-כלשהו. מוזיקת פופ מערבית מתנגנת בקולי-קולות, ומאות לאים, שאך סיימו את יום העבודה (הבלתי מפרך בעליל) שלהם, מגיעים עם בקבוק מים ומגבת קטנה, מניחים אותה לידם ומתחילים לקפוץ ולפזז, להרים ידיים ולהוריד, ומתמסרים לאימון אירובי חינם, כשמולם השמש שוקעת בצבעים עמומים על המקונג, עד שהעיר נראית כמו קדרה מהבילה, שעשן עולה ממנה בכחול-ורוד-כתום.

 

בעודי מתהלכת מחויכת, ניגשה אלי אישה, ברכה אותי לשלום (לא דבר נדיר בלאוס) והתחילה לשאול אותי מה אני עושה כאן. עד מהרה התנהלנו לנו בשיחה קטנה על ישראל, לאוס, טיולים ועוד. הסתובבנו קצת, דיברנו על ספורט. היא ניסתה לדחוף אותי לעשות כושר, אבל העדפתי להביט בכולם מתאמצים ולא להזיע. חשבתי שמחר אגיע מוכנה ומצוידת במגבת ובבקבוק מים ואצטרף להמולה. אחרי שיחה של חצי שעה בערך, היא הציעה לי לבוא לאכול איתה ועם המשפחה שלה ארוחת ערב. אחותה רוצה אולי לעבוד בישראל (היא אחות במקצועה), והיתה שמחה לדבר איתי. ובאופן כללי, זה יהיה מגניב להתאמן ולדבר באנגלית ולהכיר, היא אמרה לי, תוך כדי שהיא מנסה למשש לי את השיער. סירבתי בנימוס, כי היו לי כמה תכנונים לאותו הערב, אז קבענו להיפגש יום למחרת, אחרי הצהריים, לארוחה וביקור בבית שלה. התרגשתי, כי קראתי על הכנסת האורחים הלאית הספונטנית.

למחרת היום, בשעה 16:00 בדיוק, נפגשנו בנקודת המפגש שקבענו מראש. ג'וי (כנראה שזה כינוי אהוב על האסייתים) החזיקה לי את היד, והלכנו יד ביד באמצע הרחוב, לטוקטוטק שחיכה לנו עם בת-הדודה שלה, מאיה.

אחרי נסיעה קצרה הגענו לבית, שאחרי כמה שבועות בלאוס, אני יכולה להגיד בוודאות, שהוא איננו בית לאי טיפוסי. בכניסה חנה ג'יפ חדש ומבריק, הבית עצמו היה ענק. מסך טלוויזיה שטוח בסלון, ספות חדשות ועוד.

ג'וי פקדה עלי לשבת על הספה ולחכות בעוד הן מכינות את ארוחת הערב. בינתיים נכנס גם אחיה של ג'וי, טאנום, שהיה אמור להנעים את זמני. חייכתי בנימוס, קצת נבוכה מכל ההמולה שנעשתה סביבי. טאנום הוא בחור די גבוה, רחב ושרירי, שרשרת זהב גדולה (גורמט. כן.) על הצוואר שלו. מסורק למשעי, מגולח ומתוקתק, מדיף ריח של אפטר שייב איכותי. כשהתיישבנו לשוחח, הוא הפגין ידיעות מפתיעות על ישראל, על המצב החברתי והפוליטי בה, והכל באנגלית מצוחצחת ממש. הרגשתי טיפה נבוכה, כי הוא ידע על ישראל יותר מאשר ידעתי על לאוס. שאלתי אותו הרבה שאלות עליו ועל לאוס. הוא העדיף לשנות את נושאי השיחה כל הזמן, עד שבסופו של דבר התייאשתי, ונתתי לו להוביל. משהו היה מוזר, אבל היה מעניין. ולא ממש ידעתי לשפוט או להשוות את האירוח לאירוח אחר.

אחרי שתיקה קצרצרה, טאנום החל לספר לי על העבודה שלו.

"אני דילר בקזינו בלאוס וגם מחוץ ללאוס. כבר 15 שנה. בויאנטיאן אני עובד עם הקזינו של בית המלוכה." ואז הוא הפגין ידיעות, שוב, בנוגע לישראל ולעובדה שקזינו איננו חוקי בישראל. הוא סיפר על ישראלים שפגש בקזינו בלאוס ובמקומות אחרים בעולם.

אחרי שתיקה קצרה (כי אין לי שום ידע בנוגע להימורים. בחיים שלי לא ביקרתי בקזינו), הנמיך טאנום את הקול שלו, והתקרב אלי טיפונת.

"את יודעת", הוא הטעים בקול לחשני-מתקתק, והביט לי עמוק בעיניים, בסגנון מאד לא לאי, "אתמול קרה לי מקרה מכעיס בעבודה בקזינו. בדרך כלל, כשאנשים משחקים וזוכים, הם נותנים לי בתור טיפ 10% ממה שהרוויחו במשחק בלאק ג'אק. ואתמול, מיסטר ג'ון שיחק נגד מיסטר קים, וניצח. ובמקום לתת לי טיפ של 5,000$ הוא נתן לי רק 500$. את בטח יכולה להבין איך אני מרגיש עכשיו."

הרהרתי בתוך תוכי, שהייתי שמחה לקבל טיפ של 500$ בערב של משחק אחד קטן, אבל עניתי, כמו עובדת סוציאלית טובה, שעדיין חבויה בתוכי מדי פעם

"אני מניחה, שהרגשת ממש מתוסכל". הוא הביט בי בשביעות רצון וחייך.

"כן, מתוסכל מאד. את מבינה, אם מיסטר קים היה מנצח, זה לא היה קורה. הוא תמיד נותן לי טיפ של 5,000$. אבל מיסטר ג'ון, זה, ככה לא מתנהגים. חשבתי שאנחנו חברים. את יודעת, בשביל האנשים האלה, מה זה טיפ של 5,000$? זה כסף קטן. הם משחקים כל ערב על סכומים של 50,000-100,000 דולר, אולי יותר. בשבילנו, העניים, זה עושה את כל ההבדל."

העזתי להגיד משהו קטנטן: "אתה חושב שאנחנו עניים? באמת?"

"את לא חושבת ככה?"

"הממממ אני יודעת שאני לא מליונרית, אבל אם אני יכולה לטייל בעולם וחיה כמו שאני חיה, ואם אני רואה את הבית שלך, אני משערת (אמרתי בחיוך ובקריצה) שאנחנו לא כ-ל כ-ך עניים. הרי בלאוס יש אנשים שמרוויחים אולי 2$ ליום."

אחרי פאוזה קצרה, הוא השיב, "את יודעת מה, את צודקת. אנחנו לא ממש ממש עניים. אבל בכל זאת, אנחנו צריכים את הכסף הזה להסתדר, והם לא."

השיחה הזו היתה לי כל כך מוזרה, שלא ידעתי מה לענות.

"את יודעת מה? את צריכה לבוא לבקר אותי בקזינו".

"מה אני אעשה שם?" צחקתי.

"תשחקי, תהמרי, כמובן. זה נחמד".

"לא נראה לי שאני אעז לסכן את הסכום של הטיול שלי בשביל לשחק."

"את צריכה לבוא. תהיי אורחת שלי. אבל אם את מגיעה לקזינו, אני חייב להמליץ לך: אל תשחקי במכונות ואל תשחקי ברולטה. זה בזבוז זמן וכסף. הכסף הגדול זה בבלאק ג'ק."

"אני לא יודעת לשחק בלאק ג'ק", צחקתי.

"אה, זה לא בעיה. אני אלמד אותך. ואז תוכלי לבוא לקזינו למרחב של ה- VIP. רק אני מכניס מי שאני חושב שמגיע לו. וחייבים לדעת לשחק היטב כדי להיכנס."

-שתיקה רועמת ותדהמה מצידי-

"אז מה את אומרת, נלמד לשחק בלאק ג'ק אחרי האוכל?"

ברור שהשבתי בחיוב. אחרי הכל אני אורחת במדינה זרה. בבית זר של אנשים שהזמינו אותי לארוחת ערב. כבר הבנתי שמשהו מוזר פה, אבל לא ידעתי לשים את האצבע על מה בדיוק. החלטתי לזרום. לא שהיתה לי ברירה.

ג'וי נכנסה והצילה את המצב והמבוכה והזמינה אותנו לאכול. ואז מאיה וג'וי העלו לשולחן די הרבה מנות מהבילות ומושקעות: דגים בגריל. דגים מטוגנים. שרימפס במרינדה על האש. תבשיל חזיר בירקות. תבשיל בקר. עוף בגריל. אורז.

אלוהים אדירים, חשבתי לעצמי. אני טבעונית. איך לא להעליב אותן?

כבר הבנתי שהן לא לאיות טיפוסיות. אז התוודיתי על צמחונות. (טבעונות זה מוגזם מדי להסביר). ג'וי התנצלה איזה מאה פעם על כך שהיא לא שאלה אותי, ובכלל לא בדקה אם יש אילו איסורים בדת לגבי האוכל שאני אוכלת. חייכתי, ואמרתי שזו שטות. ולא קרה כלום. הארוחה שלי היתה משעשעת במיוחד: אכלתי את הירקות מתבשיל החזיר, הרבה אורז עם רטבים מכל התבשילים שעל השולחן (ג'וי לא הפסיקה לשפוך רוטב על האורז, כי זה לא הבשר), שרימפ אחד וחתיכת דג. פשוט אי אפשר לסרב לאנשים שבישלו כל כך הרבה בשבילך.  וידוי: לא קיימת דרך מעודנת לפרק שרימפס בפעם הראשונה.

לפני שהתיישבנו לאכול רציתי לצלם את כל התקרובת, ולהצטלם עם המארחים הנדיבים אך מוזרים. ובכן, איש מהם לא הסכים להצטלם. את הסיבה לכך, אבין, כמובן, אחר כך. האורות האדומים כבר התחילו להבהב בקצב עולה, אבל החלטתי לנשום עמוק. מאד מאד עמוק.

טאנום, שלא הצטרף אלינו לארוחה ונעלם, חזר בדיוק כשסיימנו לאכול (האם מצלמה נסתרת היתה מחוברת לנורת חדר-האכילה?). הוא מיד הזמין אותי למשחק בלאק ג'ק, והורה לאחותו להביא לנו קפה, בעודו מושך אותי בעדינות ביד, ומעלה אותי לקומה השניה, לחדר השינה (!) שלו. שם, הוא התיישב ליד שולחן, הושיב אותי מצידו השני של השולחן, והחל לרשום את רשימת החוקים של הבלאק ג'ק, למעשה החוקים של "הבנק" ושל ה"דילר" ושל "השחקן". עד עצם היום הזה אני מצטערת שלא הצלחתי לקחת את הרשימה הזו, או לפחות לצלם אותה. אבל הרגשתי כל כך מוזר, ועמדתי על המשמר, שפשוט לא עשיתי את זה.

ובכן, התחלנו לשחק. די מהר הבנתי את הכללים, ואז עברנו לשלב הבא: לשחק עם מטבעות-הימורים (כחול- 50$, לבן- 100$ ואדום- 500$). קצת נבהלתי (קצת???!!), ואמרתי לו שאני לא משחקת על כסף אמיתי. טאנום, בקול משתדל-להפנט ומבט חודר בעיניים, מרגיע:

"אל דאגה, זה רק משחק. בין חברים. את חברה שלי. לא משחקים על כסף. רק להתאמן". (להתאמן לקראת מה?! אלוהים אדירים).

אז הימרתי. וניצחתי. אני משערת, שהוא גרם לי לנצח כמה וכמה פעמים כדי להרגיש שאני יודעת לשחק טוב. ואז עברנו לשלב הבא.

תרגום: בכל פעם שמשהו הוכתר, כנראה, בהצלחה, רמת הניסיון להכניס אותי למשהו שעוד לא הבנתי מה הוא- עלתה. ניסיתי לחשוב אם כדאי לי להסתלק, ואיך לכל הרוחות להסתלק משם? לרגע חשבתי שאני פרנואידית, אבל משהו בבטן התחיל לצווח. ובכן, צווח צווח, אבל אני לבד בבית שאני לא מכירה ברחוב שאני לא מכירה בעיר שהגעתי אליה רק אתמול. תודה לאל שאני זוכרת את שם ההוסטל שלי, ושהדרכון לא עלי.

עליה ברמה 2: טאנום מסביר לי, שחלק מ"חוקי המשחק" הם שאני והדילר משתפים פעולה נגד הבנק, ובעצם המטרה שלנו זה לקחת לו את הכסף, כל עוד המשחק הוגן.

עליה ברמה 3: "המשחק ההוגן" כולל את העובדה, שלטאנום יש "שיטה ייחודית". תרגום לעברית: הוא סופר קלפים. כלומר הוא יכול לתת לי איזה קלף שאני צריכה כדי לנצח.

עלייה ברמה 4: טאנום מלמד אותי איך לקרוא שפת סתרים, ככה שהוא אומר לי איזה קלף יש ליריב שלי, וכמה אני צריכה להוציא מהקופה כדי לנצח אותו. טאנום מאמן אותי לקרוא את שפת הסתרים שלו ובוחן אותי. אני לומדת לבקש את הקלף שאני צריכה, לצאת מההימור או להעלות אותו. עברתי את המבחן בהצלחה.

עלייה ברמה 5: ג'וי מצטרפת אלינו, כאילו לומדת את המשחק, כי היא מעולם לא למדה לשחק (אלק) ומתלהבת ממש מהאפשרות הקלילה לנצח. אני משחקת אותה כאילו אני מאמינה שזה באמת חלק מהחוקים לספור קלפים ולרמות את היריב.

עלייה ברמה 6: טאנום מזמין אותי לשחק בקזינו כשותפה שלו. "את חברה שלי עכשיו, היתה ארוחה טובה, אנחנו צוות מצויין ביחד. אז אולי מחר תצטרפי אלי לקזינו, ונשחק ביחד." אני חסרת מילים. נושמת עמוק.

"מחר אני נוסעת לדרום לאוס."

"מתי את חוזרת לויאנטיאן?"

"אני לא יודעת, בטח לפסטיבל בעוד שבועיים. אבל לא יהיה לי זמן לקזינו, ואני לא כל כך אוהבת להמר."

"זה לא הימור, תבואי בתור חברה, אני אכניס אותך ל- VIP, את יודעת, זה ממש מרגש, כל האנשים החשובים מגיעים. בתור חברה. את לא מהמרת. וחוץ מזה, אני יכול להלוות לך כסף כדי לשחק."

(שתיקה. שתיקה. שתיקה.)

עלייה ברמה 7: "את יודעת, מר ג'ון , זה שסיפרתי לך עליו… זוכרת?"

"כן, האדם שתיסכל אותך"

"(בחיוך) כן. אז הוא התקשר אלי כשאכלתן, ואמר לי שהוא עוד מעט מגיע לבקר. הוא בטח ירצה לשחק. את מכירה את העשירים האלה, הם מכורים להימורים. הוא לא יוכל להפסיק. אז אולי תשחקי איתי נגדו?"

עלייה ברמה 8: "החלק הכי חשוב כשאנחנו שותפים הוא, שאחרי שאת מרוויחה את הכסף, ואני חושב שזה מספיק, כי יותר מדי זה נראה לא טוב (וזה חוקי, כן?), אני אומר לך מתי לצאת מהמשחק. הדרך שבה אני אומר לך את זה, היא המילה "קפה". מבינה? זאת מילת הקוד שלנו. רק שלך ושלי. 'קפה'. או קיי?"

"קפה. כן".

"יפה. והדרך שבה אני אגיד לך להפסיק לשחק היא, שאני אציע לך קפה. ואת תגידי: 'כן. תודה'."

"כן, תודה."

"טוב מאד. והדבר הבא שאת מוציאה מהפה שלך הוא: 'זה יהיה המשחק האחרון שלי'. ואת נותנת הימור אחרון, ויוצאת מהמשחק".

"אהה".

"ואז, אנחנו קובעים מקום מפגש. אחרי שאת לוקחת את כל הכסף. ואחרי שלושים דקות אני אוסף אותך ומתחלקים חצי-חצי ברווחים ואומרים שלום יפה, וככה את עושה 50,000$ בלילה אחד ושנינו מרוצים. אה?".

אין לי מספיק אוויר, יכולת הקלדה או כוח נפשי לכתוב את כל מה שעבר לי בראש באותם רגעים. זה יראה כמו בליל מילים ארוך, או צרחה אחת בלתי נגמרת. תוך כדי כך, מבחוץ כולי חיוכים. ואני מנסה לחשוב כיצד לצאת מהבוץ הזה באופן נכון, כך שאני לא אהווה סיכון לאף אחד מהאנשים האלה. ואני עדיין אראה טיפשה מספיק.

"אבל אין לי כסף", אמרתי.

"לא צריך, לא צריך. אנחנו חברים. אני נותן לך 50,000$ בלי בעיה, עכשיו. אני סומך עלייך".

"לא, אני לא יכולה לקחת ממך כסף. אתה מארח שלי. כבר עשיתם הרבה יותר מדי, האירוח שלכם מדהים. אני מרגישה שזה לא מנומס."

"אבל עוד מעט מר ג'ון יבוא. יאללה, משחק אחד. מה אכפת לך. וזה יהיה אימון לקראת שתבואי חזרה וליאנטיאן ונשחק בקזינו. אני אפילו יכול להלוות לך 100,000$. הרי גם ככה נכפיל את הרווחים"

"לא, אני לא חושבת שאני יכולה. אתה יודע, בישראל זה לא חוקי. אולי אני בעצם עושה משהו לא חוקי, כי אני אזרחית ישראלית?"

"לא, לא. פה זה לאוס. אני מבטיח לך, שכאן הכל חוקי. את יכולה להמר ולשחק בחוקים שהראיתי לך, כי פה זה חוקי. יש המון ישראלים שמשחקים כאן בקזינו. חברים שלי."

"המממ אני חושבת שאני צריכה לבדוק את זה. אני לא רוצה להסתבך כשאני חוזרת הביתה. אני גם אף פעם לא הימרתי. אני לא בטוחה שאני רוצה. משחק בלי כסף זה מגניב, אבל אני לא אוהבת לשחק על כסף. אני נבהלת מכזו כמות של כסף."

ג'וי מצטרפת:

"אבל זה נראה משחק ממש נחמד. אם הייתי מכירה קודם, אולי הייתי מצטרפת".

טאנום: "או! זה רעיון. אולי ג'וי תשב לידך, וככה זה ירגיע אותך, ותשחקו את והיא, כמו שחקן אחד. זה יכול להיות ממש נחמד, לשחק גם איתה ביחד! רעיון טוב, ג'וי. באמת, איך לא לימדתי אותך לשחק קודם. כיף, נכון?"

אני חושבת לעצמי, מי המטומטם שבאמת מאמין למילים שיוצאות להם מהפה? או מי נואש מספיק לקחת את הכסף הזה?! אה. וגם צורחת בתוך הראש שלי כל כך חזק, שאני מפחדת שהם שומעים. וגם לא מעזה לגעת בקפה, כי הראש שלי מתחיל לעבוד שעות נוספות, וחושש שאולי יסממו אותי עם השתיה. את האוכל כולם אכלו. קפה הוגש רק לי. התסריטים בראש שלי תוהים אם הם ראו יותר מדי סרטים אמריקאים.

"לא, לא, אני לא אוהבת לשחק עם כסף. ובאמת, אתה יודע, המשחק ממש כיף. בוא נמשיך לשחק, אבל בלי הכסף."

"יש לי אימרה שאני תמיד אומר: אל תחשבי על הכסף שאין לך עכשיו. תחשבי על הרווחים שיהיו לך אחר כך."

"אה. זה מרגיע, כן."

"נכון? אמרתי לך. אני יודע. אז מה את אומרת? נכניס את האדון?"

"לא, אני לא חושבת. הימורים זה לא בשבילי:"

"על מה את מדברת? את ממש טובה בזה. אנחנו צוות מנצח!"

"רק עכשיו למדתי, אני לא מרגישה ביטחון. אתה יודע מה, אולי נתאמן עוד, וכשאני אחזור לויאנטיאן אני אבוא ואז נשחק."

"רעיון מעולה, אבל כדאי להתחיל להתאמן עכשיו. אני יודע שעבדת קשה בשביל הכסף של הטיול הזה. תחשבי באיזו מהירות תוכלי להאריך את הטיול שלך."

(כן, בטח. טיול בכיוון אחד.) "זה באמת מפתה, אבל … אבל כדאי בפעם הבאה. אני ארגיש הרבה יותר ביטחון". (אזלו לי הרעיונות! אלוהים אדירים!)

"בטח שתבואי. את תראי, את ממש תהני. זה מאד מלהיב להיות בקזינו. ההתרגשות. ואת ממש זוכרת טוב את הקודים." (הוא חוזר איתי שוב על הדרך לבקש את הקלף הנכון, מתי להמר ומתי לא, איך להתנהג, ועל מילות הקוד ושפת הסתרים שאני יודעת לקרוא איזה קלפים יש לשחקן שנגדי).

"אתה יודע, אני לא ממש דתייה אבל אני כן שומרת על המסורת. כשאני חושבת על זה עכשיו, יש סיבה שבגללה ההימורים לא חוקיים בישראל. אני חושבת, שאפילו בתנ"ך כתוב שאסור ליהודים להמר. וכמו שאני לא אוכלת בשר כי זה מהתנ"ך, והכי חשוב- חזיר (תודה לאל שלא אכלתי את הבשר והחזיר. נוותר על הכשרות של השרימפס), אני חושבת שזה ממש איסור להמר. אני לא רוצה לעשות משהו שמנוגד לדת שלי."

"אבל את לא דתייה".

"כן, אבל אני כן שומרת על דברים. ואני חושבת שאולי זה יהיה מנוגד ללב שלי. כלומר, אני חושבת שזה בסדר גמור וממש מגניב המשחק הזה, וגם שאתם אוהבים ועושים את זה. אבל אני מרגישה שאולי אנחנו לא מדברים באותה שפה וזה פשוט התנגשות תרבותית." (איך אני יוצאת מזה, בלי להגיד לו שזה לא חוקי, שזה לא מוסרי, ולא מוציאה אותו שפל?)

"אה! אבל היה לך כיף. אז תניחי לרגשות האלה. את תרגישי כל כך טוב אחר כך".

"אני לא בטוחה. אני חושבת שאני ארגיש אשמה. אתה יודע איך זה עם דת. בראש אני מבינה שאתה צודק, ושזה יכול להיות מעולה, והרפתקה ואני ארוויח כסף לטיול. אבל הדת הזאת, תמיד דוחפת אשמה. ואני מרגישה שזה מנוגד ללב שלי כי זה מנוגד לדת שלי. ואני לא רוצה לחיות עם האשמה של הדת. אתה מבין את זה, נכון? אתם לא בודהיסטים. אתם נוצרים במקור".

"כן, אנחנו נוצרים, אבל לא בפרקטיקה כבר. אבל אשמה בדת. זה דפוק."

"אז אתה מבין? (יש! אני נושמת לרווחה כל כך עמוק מבפנים!) זה פשוט מנוגד לדת שלי, ואני לא חושבת שאני יכולה לעבור על חוק כל כך חמור. אני פשוט אסתבך עם עצמי. אני ממש צריכה להיפטר מהאשמה הזאת. אולי אני אטייל קצת ואז אעבוד על זה, ויהיה לי יותר קל לעשות את זה אחר כך, כי זה נשמע כמו רעיון טוב להמשיך לטייל כל כך בקלות. הלוואי שיכולתי לעשות את זה. איזה דפוק זה, להיות עם תסביכי דת.!"

"כן, אני מבין." נפלו פניו של הבחור המלוקק. ואז, בפעם הראשונה באותו ערב, הוא החל לדבר לאית עם אחותו, ולא באנגלית.

פחד.

"טוב, אז אני אתקשר להגיד לו לא להגיע. כי את האורחת שלנו".

ג'וי: "ונכון שזה היה ממש מגניב ללמוד משחק חדש? זה תמיד טוב ללמוד. ולשחק."

(כן, אני מטומטמת. רק שיחקנו. ואתם סתם לא רציתם להצטלם).

אני: "כן, תודה! וואי, זה כל כך מגניב שלמדתי את המשחק הזה. אני מתה לשחק אותו שוב, אבל בלי ההימורים. אני צריכה לעבוד על עצמי בנושא הזה. פאקינג רליג'ן.".

ג'וי: "ובזכותך גם אני למדתי את המשחק הזה. את צודקת, שווה לשחק אותו יותר. אולי גם אני אזהר עם הכסף לפני שאני אתחיל להמר… את באמת זהירה. אבל הדת שלך מוזרה. לא ידעתי את הדברים האלה על היהדות. זה מאד מעניין. חזיר אסור לכם לאכול? יש עוד דברים שאסור?"

אני: "בשר עם חלב".

ג'וי:  ודגים? הכל מותר?"

אני: "כן, כן. אבל הימורים אסור. והדת חודרת לפעמים יותר מדי מתחת לעור, אפילו בלי שמרגישים. אפילו לא ידעתי על עצמי שזה כל כך חזק."

טאנום: "כן, זה ממש חזק. אבל אין מה לעשות. אי אפשר להתווכח עם דת". (תרגום: אי אפשר להתווכח עם זה, ואני לא יודע איך לענות על זה ולשכנע אותך לעשות משהו שיכניס אותך לצרות, אז יאללה, תעופי מפה.)

ג'וי: "אז בואי נרד למטה. את מעדיפה לחזור בטוקטוק איתנו, או אולי עדיף שנזמין במיוחד בשבילך מונית-טוסטוס, רק את והנהג? זה יקח יותר מהר, כי לא תצטרכי לחכות לנו.

(נראה לך שאני אסע עכשיו עם מישהו לבד שתזמינו במיוחד בשבילי??? נראה לך?!)

אני: "לא, לא, אתם לא צריכים לטרוח כל כך. אני אקח טוק טוק. אין בעיות".

ג'וי: "טוב, אז אני אבוא איתך. וגם מאיה. אנחנו גם ככה רוצות לחזור למרכז העיר. אולי לעשות קצת ספורט. אח יקר (נשבעת, שהיא אמרה אח יקר) רוצה להצטרף?"

טאנום: "כן, מדוע לא? אשמח לרדת להתאוורר בנהר קצת."

איך שהוא, אף על פי שהם מתכננים לבוא איתי, אני נרגעת. טוקטוטק מהרחוב. בסדר. אני שמה לב רק עכשיו, שאני אוחזת בתיק שלי עם הארנק והטלפון בכל הכוח. והיד שלי כמעט נרדמה. כמה זמן ישבתי ככה?

האחים מדברים ביניהם שוב בלאית. שלא אבין. אני יורדת למטה לסלון. הם הולכים למטבח עם מאיה ואני לבד. שומרת על חיוך ומבקשת מכל רוחות השמיים, האלים, האלילים, האלות, האלילות, הפונים שבשמיים ופיות השיניים להביא אותי שלמה הביתה.

עשר דקות מורטות עצבים של נסיעה יחד איתם בטוקטוק בשתיקה, כשהם כבר מדברים לאית ולא מתייחסים אלי (אני קורבן גרוע, שלא עבד להם יותר מדי), אני יורדת מהטוקטוק. רואה לאיזה כיוון הם הולכים. הולכת לכיוון ההפוך. לאט. בלי לרוץ. ונושמת. ונכנסת מיד לבית קפה. לא להיות לבד עכשיו. יושבת שם חצי שעה. יוצאת. מביטה לצדדים. שוב. הולכת לעוד רחוב. נכנסת לחנות בגדים. בודקת בדים. יוצאת שוב. וטסה לגסט-האוס בלב. אבל חיצונית, בהליכה רגועה ושקטה שהמתח החד שלה יכול לפצוע את המדרכה.

מגיעה לגסט האוס. חיה, נושמת. מודה לכל האלים, האלילים ופיות השיניים שבאו לעזרתי. מודה לדת היהודית שאוסרת על הימורים. מרגישה צורך לבכות, אבל אין על מי. במקום, כותבת על זה סטטוס בפייסבוק.

ברוכה הבאה ללאוס.

[1](כלומר שעכשיו אני מליונרית, כי 1,000,000 קיפ הם קצת פחות מ- 100$.

[2] רוב תודות ל- Lonely planet – Laos, 7^th edition, 2011. שהוא אחד הספרים הכי שימושיים שהיו לי מעולם.