שנת 2019 היתה מוזרה, וגם השנתיים שלאחריה. לא רק שעשיתי חופשות משפחתיות על מלא, נאלצתי להסתגר בבית והפסקתי לנדוד. קיננתי לא מעט, וזה אפילו היה נחמד. לקנן זה לא רע כשהקן סבבה, גם אם לפעמים הוא רועש ומלא זרדים וענפים ושאריות מזון שגוזלים משאירים בכל מקום.
ביחד היינו על חופי ים, בעשרות חדרי בריחה, הפכנו סדנאות שוקולד למסורת ועד כה עשינו שש אם אינני טועה, עשינו טיולי טבע מעולים, טיפסנו על הרים והתרחצנו בנחלים. הקשבנו למדריכים בסיורים עירוניים בעברית וגם באנגלית כדי להרגיש חו"ל, העדפנו לבשל במטבח בבית במקום לצאת למסעדות, אכלנו המון ג'אנק ולמדתי לאכול קינמונים ושוקומן בבוקר כאילו שזה דבר נורמלי, דחפנו ג'יפים שנתקעו באמצע המדבר, שנירקלנו, שיחקנו משחקי שולחן בערבים, ראינו ביחד סרטים והכרחנו את הילדים לעשות עצירות באמצע הסרט לטובת הסברים היסטוריים קולינאריים גיאוגרפיים מגדריים פוליטים (כיף להם, נשבעת!), ולמדנו לסדר לנקות אחרינו (קצת יותר קצת פחות), שכחנו נעליים ברחבי הארץ, והפקנו אלבומים כדי שיהיו לנו זיכרונות להסתכל בהם ביחד.
ובכל זאת ניסיתי להתעורר מההזייה כמה פעמים ובדוק אם זאתי שאכלה פטריות הזיה בקמבודיה רוצה להתחלף איתי שוב. ולא הצלחתי. גם לא הצלחתי לחזור לזאתי שמצאה איזון ובראה לעצמה עולם כל כך ברור ויפה, עם חוקי משחק מאורגנים: שלושה חודשים בחו"ל תשעה חודשים בישראל, ולפעמים קפיצה קטנה פה ושם באמצע. הדלת נטרקה, עוצר יציאות ללא חנינה – אף אחד לא טס לשום מקום.
ישראל היא סבבה, באמת, נשבעת. יש בה הרבה מאד ייתרונות, ואם כבר להיתקע במגפה עולמית איפשהו, במיוחד כשאת בקבוצת סיכון – אז עדיף כאן. אבל החוצלארץ התחיל לגרד לי בכפות הרגליים, לפעמים בצוואר כשדמיינתי מסאג' בתאילנד.
שנת 2019 וגם השנתיים שלאחריה היתה מוזרה. וככל שהזמן עבר, מצאתי את עצמי בתוך מציאות חלופית. איך זה קרה, אני מנסה עדיין לברר.
זה כאילו שמישהי למעלה לחצה פסט פורוורד על הסרט:
הלבד הפך לזוגיות ואז במהירות למשפחה. שלושה מתבגרים וכלבה וחתול. התרמיל הפך לבית שהמקרר תמיד מלא בו לדקה וריק בהמשך.
התחתנו (ובארץ! כי אסור לטוס לקפריסין)
החלפתי שם משפחה
אני מוצאת פירורי אוכל מתחת לכריות של הספה
הפקנו בת מצווש (והיתה גם שנת בר מצווה בקיבוץ)
נסענו לעשרות אירועים משפחתיים
הגעתי לעשרות אירועי פתיחה/סיום שאינני זוכרת על מה הם ולמה הם (אבל צילמנו את הילדים) ואני חייכתי לכל ההורים האחרים חיוך שמסתיר פחד מהמעמד המוזר שלא ציפיתי שאי פעם אופיע בו. ולא ידעתי בכלל מה אומרים כי אין לי קילומטרז' במפגשים שהרכיב העיקרי והמרכזי בהם הוא הילדים.
אני עדיין מוצאת פירורי אוכל מתחת לכריות של הספה
מתנדבת להכין אוכל במסיבות סיום של בית ספר (!!!)
יוצאת בשעות מוקדמות בשבת (אבל למה בשבת בבוקר???) לאירועים של חוגי סיירות (שכוללים תמיד הפעלה של ההורים!).
כשאנחנו נפגשים עם חברים, אגב, אנחנו מדברים על נדל"ן.
וכדי לפלפל את העניינים – על נדל"ן בחו"ל!
זהו. בשלב כלשהו של החיים, מבלי שהתכוונתי, הפכתי לגולם, הלכתי לישון, וכשתהעוררתי
הפכתי להיות פרפר בורגני חביב שאומר לצעירים "מה זה הטיק טוק הזה שאתם דבוקים אליו? אולי תקראו ספר טוב?" ומביכה את הילדה באירועים משפחתיים.
(אוקיי, אם יש חלק ששווה לקחת חלק בהורות, זה החלק הזה. להוות מבוכה תמידית רק כי את קיימת, בדיוק בשלב בחיים שאת בדיוק מרגישה ממש טוב עם עצמך ולא מתנצלת על הקיום שלך בעולם – זה לחיות תמידית בתוך סיטקום, וזו מציאות חלופית לא רעה).
אז אחרי דיכאון קיומי, כי חייבות דיכאון קיומי כשהזהות משתנה במהירות של התחלפות ואריאנטים של נגיף קורונה – הגיע שלב שבו אני מוצאת שזה נוח לחזור הביתה ולהתמרח על הספה מול נטפליקס. מה לחזור הביתה? להישאר בבית, סליחה. הדלתות מסתובבות: ממצב תמידי של "הבית הוא התרמיל שלי" למצב תמידי של "נטפליקס, ספה, נעלי בית וקרבה למקרר".
בעבר הייתי מבקשת שמישהו ידחוף אותי מאיזה חלון במצב כזה. אבל כרגע חבל, כי אני בבית קרקע ונעים שם מאד. במיוחד בימים קרירים אחרי הצהריים, כשהאור נכנס הביתה ומלטף בגוון של חלמון עמוק את הרהיטים ואת הפנים. מחמם ונותן תחושה שהמרפסת והעציצים והדשא בחוץ הם חלק מהבית. מדגיש את הצבעים הרכים שבחרנו בבית. ואת האבק והשיערות של החתול והכלבה על הרצפות ששאבנו ארבע דקות קודם.
ובמיוחד כשיושבים ביחד על הספה וצוחקים שעות ומטאטאים ביחד את הרחבה במרפסת כי עוד מעט מגיעים אורחים, ונכנסים ביחד למיטה ומתכרבלים ויש קבוצת תמיכה תמידית במרחק נגיעה.
לא מתלוננת (כמעט) שנכנסתי למציאות אחרת בעיניים (רוב הזמן) פקוחות אבל מדי פעם הייתי רוצה להיות שוב המישהי השנייה.
ואז אני לא באמת רוצה.
אני רוצה להיות שתיהן.
עכשיו, כשאני כותבת את הפרק הזה כשאני לבד בהוסטל בטיול בלתי מתוכנן, אבל בברוז' האירופית ובחדר פרטי בתוך ההוסטל ואתמול בבוקר עבדתי בזום ודיברתי שעה עם נתאי – עכשיו אני מבינה שאני כבר שתיהן.
אבל הקדמתי את המאוחר, כי עד לפני שבועיים וחצי לא הייתי בטוחה.
