19 באוקטובר 2013. ויאנטיאן, לאוס.
עברו כבר יותר משלושה חודשים מאז שהתחלתי את הטיול שלי.
לא תמיד אני מצליחה למצוא זמן לכתוב. אולי מכיוון שאני בפיגור מתמיד, אני לא מעדכנת הכל ובזמן אמת. הראש והלב וכל היתר גדושים ומלאים במחשבות, רגשות, התנסויות, חוויות. הדברים שהתרחשו רק לפני שבוע, נראים לפעמים רחוקים.
אני לא רוצה לוותר על הכתיבה של כל המסע המגניב הזה, אז החלטתי להתחיל לכתוב קצת אחרת בבלוג, באופן כזה, שאתייחס במקביל לשני פרקי-זמן, עד שהעבר וההווה יפגשו (בתקווה).
אחרי שלושה חודשים בתאילנד[1] פשוט נגמרה לי הויזה. אין דרך אחרת לתאר את הסיבה שבגללה עזבתי את תאילנד. התאהבתי בה. אולי התאהבתי בנסיבות. בטיול. ואולי גם היה לי נוח. תאילנד התנהלה בעצלתיים, על מי-מנוחות.
בניגוד למטיילים אחרים, שנוטים לעבור ממקום למקום בערך כל יומיים שלושה, זה כמעט שלא קרה לי בתאילנד. לקחתי את הזמן שלי ושל תאילנד "סבאי סבאי"[2].
בקיצור, התאהבות קשה, יוקדת, שורפת ומאכלת. ביחד עם ההתאהבות, העבודה, זבובי החול והגזזת – ירדתי איזה 10 קילו בלי לשים לב. ירדתי אחר כך עוד שלושה עקב הרעלת קיבה שהביאה אותי לבית חולים. אם כבר לחוות בפעם הראשונה את דרום מזרח אסיה, אז אין דרך אחרת.
מצד שני, הויזה דחפה את הישבן שלי סוף סוף למרחבים של בתי-שימוש בארצות אחרות!
על המסע ללאוס – בפרק הבא.
[1] עליהם עוד יסופר בדברי הימים, ובתקווה שדברי הימים ייכתבו במהרה בימינו (אמן), ולא בשנה הבאה בירושלים.
[2] באיזי, או בסבבה. באופן מפתיע, "סבבה" ו"סבאי" ממש דומים בצליל ובמשמעות.
[3] כלומר צמחוני, אבל זה כמעט אותו הדבר בתאילנד. פעם עוד אחזור לכתוב על זה.