בלוג

כל כך הרבה דברים קטנים וחדשים קרו בטיול ל- 4,000 האיים. כל כך הרבה מחשבות.

הפעם הראשונה שלי בלי המפלצת.

הפעם הראשונה של ירידה ברמת הסניטציה.

הפעם הראשונה שיש לי התקף אסטמה שילווה אותי עוד שבועיים וחצי.

הפעם הראשונה שאני בוהה בחיי כפר, ותוהה ביני לביני האם עוני הוא פוטוגני ומחליטה שלא.

הפעם הראשונה שאני תוהה לגבי עוני ואושר ועושר כאן, אחרי שמחשבות אלו רדפו אותי בישראל והתנתקתי מהן.

הפעם הראשונה שאני מבינה שהמשמעות של ילדה כמוני להיוולד כאן היא מוות בטוח. כלומר העובדה הזו היתה באחורי המוח שלי, היכן שהוא. אבל כאן היא מוחשית. צורבת. אני מרגישה כמעט בושה על כמה שיש לי. ועל כמה שלפעמים אני מרגישה שזה לא מספיק.

ובמקביל אני מתכננת את היעד הבא עם ג'ולי, "פעם ראשונה" נוספת.

הפעם הראשונה שאני מתכננת חלק של הטיול עם מישהו אחר.

טיילתי בעבר עם אחרים, אבל זה רק מכיוון שבמקרה הזדמן לנו להיות יחד באותו המקום ואז נשארנו עוד קצת ועוד קצת יחד.

זו הפעם הראשונה שאני מוצאת בתוכי מקום לטייל ולתכנן עם מישהו אחר. עד עתה, במשך שלושה וחצי חודשים העדפתי להיות לבד. לנוע לבד. הקצב שלי, כך נוכחתי לדעת, שונה כל כך משל האחרים. איטי יותר. בכל מקום שאני מגיעה אליו אני מוצאת את עצמי חסרת כיוון במשך יום-יומיים, נותנת לעצמי ללכת לאיבוד ביני לביני וביני לבין המקום. בלי לחץ. יש לי זמן. לפעמים מעבירה את היום כולו בבית קפה בכתיבה. לפעמים סתם בשוטטות חסרת מעש. כמעט לעולם נשארת יותר מיום-יומיים באותו מקום. לפעמים שבוע-שבועיים. בקו-לאנטה נשארתי כמעט חודש וחצי. כשנשארים במקום אחד לזמן ארוך, מכירים אנשים אחרים. אבל לא מתכננים יחד.

פתאום מתחשק לי לחלוק.

לתכנן. ללכת לאכול ארוחת בוקר ביחד. לשוחח. לחוות. להצטלם. לדעת שתמיד יש בסביבה מישהו שיצלם אותי בלי שאצטרך לבקש טובה מעוברים ושבים.

הפעם הראשונה שאשכור אופנוע (בוא נודה על האמת, קטנוע. אבל אופנוע נשמע יותר מגניב) על מנת לטייל כמה ימים, מבלי לדעת היכן אהיה בדיוק, היכן אמצא מקום לינה. במרחבים הבלתי מתוירים כמעט של לאוס, בבולאבן פלאטאו.

אל ההרפתקה הזו הייתי מוכנה גם לצעוד לבד, אבל העדפתי להיות בחברותא. למקרה שתאו-מים יתנגש לי באופנוע, או שאתקע בלי דלק. או כדי להימנע מלינה לבד בכפר שאיש בו לא מדבר אנגלית. ג'ולי הרגישה כמוני. מה גם, שהיא ניסתה לנהוג על אופנוע רק פעם אחת בעבר למשך עשר דקות בערך. סיכמנו שאלמד אותה לנהוג. שננהג לאט. מאד. ושנתחיל יחד. תמיד אפשר להיפרד באמצע הדרך.

הפעם הראשונה שנהגתי על אופנוע היתה בקו-לאנטה, תאילנד. אחרי פחדים לעלות על כלי-הרכב החשוף הזה, ללא רישיון, החלטתי שאין מנוס. אם אני רוצה לראות את דרום מזרח אסיה בקצב שלי ולהגיע למקומות פחות מתוירים מבלי להוציא הון עתק – הדרך היחידה לעשות את זה היא על אופנוע. בקו-טאו ובקו-פאנגן לא העזתי ללמוד. התיירים נוהגים שם כמו מטורפים, בדרך כלל שיכורים. בצד שמאל של הכביש. העליות והירידות תלולות באופן שהוא בלתי חוקי ברוב מדינות העולם המערבי. דרכים רבות הן בלתי סלולות.

קו-לאנטה השקטה אפשרה לי ללמוד לנהוג בניחותא ולשכור אופנוע למשך חודש. להגיע למקומות חדשים. לעצור באמצע הג'ונגל. לפגוש פיל. לעזור לחקלאי מקומי ללקט אגוזים ביער, תוך שאנחנו מתקשרים בתנועות ידיים ומבעי פנים בלבד. למצוא חוף מבודד ולשבת בו במשך שעות ולבהות בגלים. לנוס ממרדף מסמר שיער של חבורת כלבים אחרי. לעצור ולצלם מרחוק קופים, שהלכו בחבורות על הכביש, מנהלים אותו ואת הסביבה. ולברוח כשהם מבחינים בי, מאיימים. להרכיב על האופנוע את חוזה ולנסיה מצ'ילה, שתי דקות אחרי שנפגשנו, ולאכול ארוחת בוקר על חוף הים, רק שנינו. ללמד אותו לנהוג ולרכוב באמצע הג'ונגל על שני אופנועים לכיוון שמורת הטבע של קו-לאנטה באחת הדרכים הכי יפות ומפותלות שזכיתי לראות בימי חיי. להגיע לחוף פראי, עוצר נשימה, סוער והומה קופים בשמורת הטבע ולרקוד סלסה וסמבה בתוך הים, בין הגלים. אבל הפרק הזה יזכה להיכתב בעתיד ולקבל את המקום הראוי לו.

מדון-דט עשינו, ג'ולי ואני, את דרכנו לפאקסה, בירת דרום-לאוס. ישנונית, קצת משעממת אבל עם קסם מקומי בלתי הרוס על ידי הררי תיירים. הפחד הכי גדול שלנו היה לשכור אופנוע מסוכנות מפוקפקת, שתגבה מאיתנו הון עתק על אופנוע שרוט (שלא אנחנו שרטנו), או תעלים את האופנוע באישון לילה ותדרוש מאיתנו לשלם תמורתו מחיר מלא על אובדן ועוד סיפורי זוועות ששמענו וקראנו ממטיילים אחרים.

אבל מצאנו את אחת הסוכנויות הכי טובות שעבדתי מולן עד כה, מנוהלת ביד רמה על ידי גברת נוי. הסבר מפורט באנגלית ובצרפתית מקבלים מאיב, צרפתי לשעבר שהתאהב בלאוס ועבר לפאקסה ומקבל פקודות מהגברת. מקבלים גם מפה מפורטת, מצוירת ביד. הסברים על כל מקום שאליו נגיע, נקודות ציון. מקומות לינה מומלצים. מקומות שכדאי לראות ולא כתוב עליהם בשום ספר (עדיין). אנשים שאיתם כדאי לדבר וללמוד מהם. ואת האופנועים הכי חדישים שניתן היה להשיג בפאקסה. עוד לא עשו אפילו 1,000 ק"מ. מהאריזה. והכי יקרים בפאקסה, אבל בשביל ביטחון היינו מוכנות לשלם.

אצל איב השארנו את רוב הדברים שלנו.

עוד פעם ראשונה בשבילי: תכנון של 3-5 ימים עם תיק קטן אפילו יותר. כשאני עם התקף אסטמה. ובידיעה ברורה שבדרום מזרח לאוס אין בתי מרקחת.

ניסיתי למצוא בית מרקחת נורמלי בפאקסה, אבל לא מצאתי. חישבתי שנותרו לי תרופות בדיוק לעוד חמישה ימים אם אני מתקמצנת ומורידה את המינון, ומעלה את המינון של המשאפים ל- 4 פעמים ביום. כפינוק והכרח בריאותי במקום התרופות שלא היו בנמצא, קניתי מסיכת-פנים מבד. כזו שהמקומיים עוטים עליהם בכל פעם שהם נוהגים או מהלכים בסביבה עם אוויר מזוהם או בחללים סגורים הומי-אדם. אני מוכרחה לומר, שמסיכת הפנים הזו פשוט עובדת. היא מקלה על הנשימה בצורה יוצאת מן הכלל, ובאקלים קר כמו האקלים שחיכה לנו בבולאבן פלטאו ההררי, המסיכה גם מחממת את האוויר לפני שהוא נכנס לריאות. ומונעת כנראה, את דלקת הריאות שהייתי לוקה בה בטוח בלעדיה – בנהיגה בגשם שוטף וברוחות חזקות, "זנבות" של טייפון שהשתולל באותו זמן בויאטנם.

בקיצור, נראיתי מפגרת.

ג'ולי לא נרגעה מהמראה הבלתי-שיקי שלי. עד הרגע שנהגנו יחד בתוך פאקסה ובאבק, והיא ביקשה ממני מסיכה מתוך מלאי המסיכות החד-פעמיות-ליתר-ביטחון שקניתי. ולא הורידה אותה מהפרצוף במשך יומיים שלמים של נהיגה.

טיפ: אם אתם בוחרים לנהוג במשך ימים במזרח אסיה, עשו לעצמכם טובה. ותרו על הרצון להיראות במיטבכם. עטו מסיכת-פנים. ותנשמו. זה עוזר להישאר בחיים.

בשעה 10:00 בבוקר יצאנו לדרך, מצוידות בתיקי גב. ג'ולי בתיק-גב מזערי שאיכשהו, הכיל גם שק שינה ורשת-יתושים וציוד רפואי. הבחורה הזאת מסוגלת לארגן תיקים בצורה כזו שתמיד יש לה הכל. ותמיד התיק שלה קטן. לתיק שלה קראתי "תיק הקסמים" והיא זכתה לכינוי "קוסמת". גם אם היתה מוציאה מטפחות צבעוניות בזו אחר זו מהתיק, שלושה ארנבים, יונה, ודוגמנית ללא רגליים – לא הייתי מופתעת. אני, כהרגלי, בתיק טיפה יותר גדול. אבל תיק אחד. א-חד. לא שניים. ללא תיק צד נוסף ארוז ליתר ביטחון. אחד, קצת כבד, עדיין גדול מכמה תרמילים שראיתי, אבל יחסית אלי- הישג! ויתרתי על מרכך השיער. על רוב הבגדים שלי. קניתי מברשת שיער קטנה, מברשת שיניים קטנה. הקטנתי כל מה שניתן. בקושי לקחתי איתי סבון. ספרתי את מספר הכדורים והתרופות שלקחתי איתי לפי ימים, ואת היתר השארתי בפאקסה. אבל לא הייתי לבד יותר. טיילתי עם מישהי, שידעתי שגם תוכל להתמודד במקרה הצורך, אם יקרה לי משהו בריאותי בלתי-צפוי. לא שחשבתי שיקרה.

ג'ולי על אופנוע ורוד-כחול. אני על אופנוע תכלת. שניהם נוצצים ומבהיקים.

ונסענו. ל-אט. אולי 15 ק"מ לשעה, עד שג'ולי הדביקה את הקצב של עצמה כעבור שעה. והתחלנו לנסוע 30 קמ"ש. אחרי עוד שעה כבר הגברנו ל- 40. וזהו.

אי אפשר לנהוג יותר מ- 40 קמ"ש בכבישים בלאוס. כלומר, אם מתכוונים להישאר בחיים.

לפני שיצאנו לדרך, חתמנו על ביטוח (נדיר!) ועל תנאיו. אחת הפסקאות אומרת כך: "אני מתחייבת לתת זכות קדימה בהתאם לחוק בלאוס, וזאת על מנת לזכות בסיוע הביטוח למקרה הצורך."

ג'ולי: "רגע… מה זה זכות קדימה בהתאם לחוק?"

איב: "על פי החוק בלאוס אתן אחרונות."

שתינו: "כלומר?"

איב: "בלאוס אתן נותנות תמיד זכות קדימה, בכל מצב. לא משנה מי בא ראשון מימין או משמאל או מקדימה או מאחורה. אתן אחרונות. לפניכן מגיעה זכות קדימה, בסדר הזה, ל… ילדים, גברים ונשים שעוברים באמצע העבודה, ברווזים, תרנגולות, עיזים, חזירים, פרות, תאואים, כלבים וחתולים, טרקטורים, מכוניות ומשאיות. אה, ואופנועים אחרים עם מקומיים. זהו. קל לזכור, נכון? כו-לם. אתן אחרונות. תשמרו על החוק הזה. אני מכיר תיירים אידיוטים שחשבו שאפשר לנסוע על הכבישים כאן 60-70. ואז הם פגשו פרה שחשבה אחרת. ועפו מהכביש. לא היה להם ביטוח. והם היו צריכים גם לשלם על הוצאות רפואיות (ואתן לא רוצות להיפצע באיזור הזה של לאוס), גם על התרסקות הרכב וגם על אובדן חיי הפרה. הפרה עולה הרבה כסף, אגב."

אז נסענו לאט. ונתנו זכות קדימה לכל המגוון תאב-החיים של התנועה הבלתי-אפשרית על כבישי לאוס. מצד אחד, שקט ושלווה. מצד שני, הכביש עמוס מכל הבא ליד. הכלבים ישנים שנת צהריים על הכביש הראשי. עז מחליטה להניק את טלאיה באמצע עיקוף של הר. ילדים מחליטים לשחק תופסת או למסור כדור מצד אחד של הכביש לצידו השני. רוכלים גוררים את מרכולתם. פרות מתיישבות, כי כבד להן ללכת באמצע היום. שמחה וששון על כבישי לאוס, ובני האדם, בייחוד אם הם מערביים, הם אחרונים בתור.

אהבנו כל רגע מזה.

עד הרגע האחרון, ממש בקילומטרים האחרונים חזרה לפאקסה אחרי חמישה ימים. פרה חומה וגדולה, חלק מעדר פרות שהלך בצד ימין של הכביש, החליטה להתנכל לג'ולי, שעקפה בזהירות משמאל, ולנסות ללכת אל תוך האופנוע שלה. רגלי הפרה נגעו באופנוע, אבל ג'ולי נסעה לאט מספיק, שהיא הצליחה לבלום, כמעט ליפול, לבדוק שהפרה והאופנוע בסדר (כי הם עולים כסף). לקפוא רגע ולהמשיך לנהוג כאילו כלום. ומאותו רגע ואילך לשנוא פרות.

ברגע שהגברנו את קצת הנסיעה ל- 40 הרגשנו חופשיות ומשוחררות. אין כמו לנסוע על כבישים מבלי לדעת בדיוק לאן, ללא צורך להיות חלק מקבוצת תיירים. בלי המעמסה של הגבלת זמן. רק אנחנו והכביש. עם החלטה לעצור לצלם בכל פעם שמישהי רוצה לעצור. עם צפצוף שהוא רק שלנו, כדי לא להיעלם זו לזו (אם כי קשה להיעלם עם אופנוע ורוד ואופנוע תכלת).

בכל פעם שג'ולי עוצרת לצלם, אני לומדת את דרכה להסתכל על העולם ועל יופי. בכל פעם שאני עוצרת לצלם, היא מביטה בעולם דרכי. ג'ולי מצלמת נופים ומרחבים או בעלי חיים קטנים (חרקים וזוחלים), ומנסה להשיג את תמונת הפרפר המושלמת ואני איתה. אני מצלמת בעיקר בעלי חיים גדולים של משק, אנשים ורגעים או פרטים קטנים. אישה עם סל. דוכן בננות. קליעת סלים. חריש. ייבוש צ'ילי. אמא חזרזירה עם חזרזירונים קטנים. ג'ולי מצלמת את הרגעים שלי ואני את שלה, וביחד יש לנו תמונת עולם אחרת. רחבה יותר. משתי נקודות מבט.

היתרון בנסיעה בשני אופנועים נפרדים הוא האפשרות לטייל ביחד אבל לבד. אני חווה את העולם דרכה, היא חווה את העולם דרכי, אבל אנחנו משוחררות מהצורך לתקשר ולדבר כל רגע.

אני נוהגת על הכביש  עם עצמי. עם מחשבותיי. עם הרוח. עם הנופים. עם המוזיקה שמתנגנת לי בראש. עם השקט הפועם ברגעים אחרים. ללא חלונות וללא דלתות של רכב. ללא הפרדה. עד שאני שוכחת היכן אני מתחילה והיכן אני נגמרת, ולרגע מרגישה אחת עם כל שסביבי. ואני מלאה וריקה בו-זמנית. מילולית ובלתי-מילולית. וכל יופייה של לאוס על אם הדרך נגלה בתוך העיניים שלי. ונתן זך מתדקלם לי בתוך הראש.

אני רוצה תמיד עיניים
אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות
את יפי העולם ולהלל את היופי
המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל
את מי שעשה אותו יפה להלל
ומלא כל כך מלא יופי.

ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי
העולם כל עוד אני חי. אני אוותר
על דברים אחרים אבל לא אומר די
לראות את היופי הזה שבו אני חי
ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות
ועושות את חיי באומץ, ולא פחות
מכן, בסבלנות, סבלנות בלי די.

ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל.
וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו
הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל
בעיניים אחרונות
את שלהלל לא יחדל.