יום שישי, 16.8.2019
כמעט שלושה שבועות לטיול, ולא הספקתי לכתוב בגלל מירוץ אמא.
לטייל עם אמא זה לעשות טירונות. לא שיש לי משהו נגד טירונות בגיל 40. זה משאיר אותי צעירה.
ובכן, בואו ואתאר את המסלול שעשינו בתוך קצת פחות משבועיים: ליסבון (יומיים. ושלושה סיורים!) –> אובידוש –> נזרה (יום וחצי) –> אלקובשה –> פורטו (יום וחצי) –> פסטיבל בגימראייש (יומיים) –> עמק הדורו (טיול עם הרכב והפלגה גם) –> קוימברה (יום וחצי) –> טומאר –> ליסבון (יום וחצי אחרונים, שהיו בנחת).
יש שיאמרו שזה מסלול נורמטיבי. אני רגילה לעשות מסלול כזה בחודש בערך. או יותר. מצד שני, יש לי הרבה יותר זמן לעשות הכל בקצב של חילזון.
נחתנו בליסבון בסביבות השעה 10:00. בשעה 15:00 כבר יצאנו לסיור מודרך של 3.5 שעות ברחבי העיר. כלומר בשעה 14:20. כי אף על פי שגוגל מפות התעקש ממש שייקח לנו בדיוק 9 דקות להגיע למקום המפגש של הסיור, אמא התעקשה על 40 דקות לפני. "ליתר ביטחון". אמא, כרגיל, צדקה. כי אף על פי שהדרך לכאורה אורכת 9 דקות, האפליקציה לא לוקחת בחשבון את כל החנויות המסוכנות שעומדות בינינו לבין המטרה. אני חושבת שעצרנו בלפחות 7 חנויות נעליים. הידעתם? בפורטוגל מייצרים נעליים איכותיות ויפות וטובות במחירים נוחים. גם אנחנו לא ידענו, אבל אחרי 40 דקות התחלנו להבין את המסר הזה.
(עד השעה 14:20 לא נחנו, אם דמיינתם מנוחה. יצאנו לטייל לבד בכיכר המרכזית של אחת הערים היפות שראיתי בימי חיי, ואז חזרנו לחדר לחצי שעה בדיוק, לפני שיצאנו לסיור).
אין לי שום דבר נגד סיורים ונגד לעשות דברים "של תיירים" בחוצלארץ. אני, אחרי הכל, תיירת. מודה ומתוודה, שפחות כיף לי לעשות סיורים מוזמנים מישראל, שבהם כל הנוכחים מישראל והמדריך מישראל. פשוט כי אז אני מרגישה כמו בטיול שנתי בפתח תקווה, ולא בחוצלארץ, נאבקת בשפות חדשות ופוגשת באנשים שהם לא האנשים הקבועים שאני פוגשת. אבל! באופן מפתיע, הסיור היה מצויין, ולמרות שהרגשתי את כל כובדה של ישראל עדיין רודף אחרי עד לחופי האוקיינוס האטלנטי, הוא החל להיעלם. רוב הסיכויים שהוא נעלם בעיקר כי כל מה שניסיתי לעשות הוא להתרכז בנשימות ובשרירים.
נימי המדריך, שמצהיר על עצמו בגאון (בכל סיוריו) שהוא לא עושה פחות מ- 25,000 צעדים ביום, הוא מדריך עם כושר אכזרי. זה אומר, שגם המודרכים אמורים לפתח כושר אכזרי. וליסבון היא בדיוק חדר הכושר המושלם בשבילכם.
אם אפשר לתאר זאת בקצרה: מה שעושים בליסבון, ואחר כך מתברר שבפורטוגל בכלל: עולים בעליות (ירידות זה פיקציה! רק עליות יש במדינה הזאת!).
ליסבון בנויה על 7 גבעות. ואם רוצות לראות את ליסבון, שרירי הרגליים כואבים אחר כך. וגם ההשפלה, שאמא שלך, בת 69, היא בכושר יותר טוב ממך. מוכנה כנראה לטפס על הקילימנג'רו, אם הוא יצוץ פתאום לפנינו.
בסיור עם נימי עשינו בסביבות 11,000 צעדים. בעלייה. נימי מדבר תוך כדי הליכה. הוא מסביר, עונה על שאלות ויורה ידיעות תוך כדי שהוא מקפץ, גם כשכולם עוצרים כדי להחזיר חמצן לריאות ולמוח, כדי לקלוט מה הוא אומר. היו לנו כמה רגעים שאיבדנו אותו בזמן שהתבוננו על ציור קיר כמה רגעים יותר מדי, והוא כבר רץ ליעד הבא. אינספק, הספקנו לראות הרבה מאד בסיור של ליסבון העתיקה. חרשנו את רובע אלפמה (המהמם) לאורכו, לרוחבו, במעגלים, מלמעלה למטה, מלמטה למעלה, בשתי וערב. ושמענו על כל ההיסטוריה של ליסבון (ופורטוגל), על הרבעים, על ההיסטוריה היהודית, על העיר שמשנה את פניה, על ציורי הקיר והאומנות, על מאכלים אופייניים, שתייה אופיינית, מוזיקה אופיינית. כל זה בשלוש שעות. זה היה מבוא מעולה לפורטוגל ולליסבון, שמרנו על ההספקים הרצויים, אמא היתה מרוצה. ואם אמא מרוצה גם אני. מנסה לשמור על חיוך ועל קור רוח, ולהבין שחופשה בקצב איטי ובטלני זה אחר כך ולא עכשיו.
הפינוק של היום הזה היה האוכל. ליסבון ופורטוגל קצת קשוחות לשוק הטבעוני והצמחוני. חיפשנו נואשות אחרי מקום נחמד לשבת (יש עשרות. אבל בדיוק כשאתן יכולות לאכול את הפלסטיקים של הכיסאות, בדיוק אז, אתן לא מוצאות מקום לשבת) כשאני ויתרתי על אשליות טבעוניות. אחרי חיפושים ואבדן דרך מצאנו מקום חמוד. והתפריט היה מפתיע ומרגש מאד, עם אופציות טבעוניות.
מלך המנות של הארוחה הזו היה סלט תפוזים (!) ועלעלים של חרדל. אני לא יודעת מה שמו בסלט הזה בדיוק, אבל היה לו טעם של אלוהים, כמו שאני מדמיינת אותה. הכל היה מדוייק. העלים היו קראנצ'יים וחריפים ומעקצצים קצת. התפוזים היו מתוקים וקרירים ומרווים, והתיבול היה עדין ומרגש. ואנחנו אכלנו את הסלט, ובין ביס לביס, אני נשבעת, אמרנו "וואו". עד שהסלט נגמר לא הפסקנו להגיד וואו. את הסלט הזה, בי נשבעתי, אני אחזור לאכול בליסבון בהמשך.
אחרי הסלט קיבלנו מנות טעימות ופשוטות ומופלאות לא פחות. אני הזמנתי אורז עם ירקות וגרגרי חומוס (לא מאד פורטוגזי, אבל ביצוע דוז פואה). הירקות לא היו עייפים ולא כוסו ברוטב מוגזם. הם פשוט כיכבו ודאגו להיות טריים עם טעם חזק כמו של פעם, לפני שהירקות היו נורא יפים אבל בטעם של קלקר. ואמא קיבלה סלט ירקות עם גבינת עיזים מטוגנת. וגם הסלט הזה היה חגיגה. איזה חגיגה? נשף סיום י"ב מוגזם ושמח.
אני אמנם טבעונית ברובי, אבל בכל מדינה אני גם מנסה את האוכל המקומי. וגבינת העיזים המקומית המטוגנת הזו, שאגב, אפשר לרכוש אותה בכל מקום במחיר מצחיק, ועוד אגב – העיזים במדינה הזו חיות בתנאים איכותיים, ובגידול מוסרי (בדקתי) – הגבינה הזו היתה רכה וקשה במידה הנכונה. וחריפה ומלוחה ומתקתקה במידה הנכונה. וביחד עם הסלט והלחם בצד (פורטוגל היא מדינה של לחם בצד) אפשר היה להתעלף. והסיבה שלא התעלפנו, היא שכבר את הדרמה של ההתעלפות עשיתי לפני כן בסיור 11,000 הצעדים ההכנה לאולימפיאדה עם נימי.
הסתובבנו אחרי הארוחה הזאת בעיר, שתינו מחייכות. אמא עם חיוך ניצחון, כי הספיקה כל מה שהיא רצתה. ואני עם חיוך של הזייה עייפה. אני חושבת שנרדמתי עוד לפני שהנחתי את הראש על הכרית.
בבוקר, נראה לכם שהתעוררתי יקיצה טבעית? אמא העירה אותי, שלא נפספס את ארוחת הבוקר.
