22/8/2019
אתמול היה יום טוב
קמתי בבוקר, מתכננת לעצמי יום רגוע, עם עצמי. כלומר רק אני והמסכים. המחשב, הטלפון והקינדל. מול הבריכה. ואולי, אם ממש ממש יתחשק לי לזוז, אקח טרמפ עם מישהו מההוסטל, ואלך לרכוש מרכך שיער. כבר חמישה ימים שאני רוחצת את השיער בעיקר בבריכה ואז במים קרים במקלחות הציבוריות בחניון. בלי שמפו ובלי מרכך כי נגמרו. ואני לא מוצאת בתוכי את העוז להפסיק עם הבטלה ולקנות חדשים. השיער שלי קיבל צורה של חופש וצבע של שמש.
נכנסתי לחדר האוכל (כלומר הקומה העליונה של אוטובוס הזברה החמוד) טרוטת עיניים ושקטה. לא יוצרת קשר עין עם מטיילים אחרים כדי לא להצטרך לדבר. מדי פעם נפלטים ממני hola או bom dia או good morning קופצניים ולא רצוניים, כאילו שאני ערה. אני לא.
הצלחתי להכין קפה ולמזוג לי מיץ תפוזים, ולהשתבלל לי בפינה, כשלפתע קול סקרן פונה אלי בשאלת התחלת שיחה הרגילה: "היי, מאיפה את?" לרגע אני שוקלת לומר "שווייץ", כי זה הורג שיחה. אין מה לדבר על שווייץ. הכל שם מדוייק ורגוע ועם שוקולד טעים. אבל אני עייפה מדי כדי להפעיל את המוח ולייצר מערכת שיקולים סבירה, ועונה "ישראל". ישראל היא מילה שבהכרח גורמת לשיחות להתחיל ולא להיכחד. אין בנאדם אחד בעולם שלא שמע על ישראל, שאין לו דעה על ישראל, ושאין לו מליון שאלות. לפעמים זה נחמד. אבל עכשיו אני רוצה מיץ תפוזים ולהצליח לפקוח עיניים.
עניתי ישראל.
תיאו התחיל לדבר איתי.
מפה לשם, ושלוש שעות שיחה אחר כך, תיאו (תיאודור) בן (בנואה) ואני מוצאים את עצמינו חולקים אובר ונוסעים לעיירה מונצ'יק, שעה נסיעה צפון מערבה מהיכן שאנחנו. אני כבר מזמן חשבתי לנסוע לשם כי שמעתי שיפה ושקט ושיש מעיין ביער. הם שמעו שיש שם מסעדה מתמחה במנות מבשר חזיר.
תיאו (37) ובן (45) מצרפת, הגיעו לפורטוגל לטיול של עשרה ימים. הם התכוונו לקחת רכב ולנהוג, אבל גילו ששכחו את רישיון הנהיגה שלהם בפאריז. איכשהו, עצמי שואלת אותם אם הם רוצים לשכור רכב ביחד, שאני אנהג, ונראה את מונצ'יק. ואז גם אסיע אותם להוסטל הבא שלהם, בעיר אחרת לגמרי. הם מופתעים (בדיוק כמוני) ואומרים כן, ובזמן שאני הולכת להתקלח הם הולכים לשכור רכב ומגלים שנגמרו הרכבים כי לא הזמנו מראש.
ואיכשהו, כשכל זה יכול להתמוסס ואני יכולה לחזור לרבוץ בשלווה יום חמישי ברציפות, עצמי אומרת: "רוצים לקחת לשם אובר? מקסימום נחזור באוטובוס". מה. לכל. הרוחות. עובר. עלי.
בן ותיאו משיבים בחיוב, ואני מוצאת את עצמי ביחד איתם ברכב. ונזכרת איזה כיף זה לפגוש אנשים זרים לגמרי וללכת איתם לעשות דברים ולדבר.
תיאו הוא דברן בלתי נלאה, רומני במקור, ומדבר מצויין חמש שפות. בן הוא שתקן ושליו ומדבר בעיקר צרפתית כיאה לבחור שנולד בפאריז וחושב שצרפת היא הדבר הכי טוב שקרה לאנושות (מודה בזה ומחייך). אנחנו יושבים ברכב ולא מפסיקים לדבר, אחרי ששלוש שעות כבר דיברנו.
"את רעבה"? הם (כלומר תיאו) שואלים. "אני תמיד יכולה לאכול" אני עונה, והם מתנצלים מראש שהם לוקחים אותי למסעדה שמגישים בה בעיקר חזיר ושואלים אם זה לא יפגע ברגשותיי הטבעוניים והיהודיים. אני לא נפגעת רגשית כשמישהו אחר בוחר לאכול דברים שאני לא אוכלת, ואנחנו מגיעים למסעדה, הממוקמת על צוק, ומשקיפה על העיירה העתיקה והמנומנמת.
לא הגזימו, כשאמרו שהמסעדה מתמחה בבשר חזיר. קתלי חזיר ענקיים מקבלים אותנו בכניסה. ואני נזכרת שקראתי מתישהו בלונלי פלאנט שמתמחים פה באיזור בבשר הזה, ושמגישים פה משהו שנקרא חזיר שחור או אדום. טדדםםם זה מה שהם מזמינים. אני מסתכלת על הנוף המהפנט ומזמינה צלחת ירקות בגריל, בלי לצפות ליותר מדי.
ואז מגיעות מנות הפתיחה: לחם, פרושוטו חזיר וגבינות עיזים. והפטריות ביין פורט שאני הזמנתי.
תעצרו הכל. הפטריות הכי טעימות שאי פעם אכלתי בחיי מוגשות במסעדה הזו, שלא ציפיתי ממנה לשום דבר, כי היא מתמחה בבשר. תיאו ובן טועמים את הפטריות ומסכמים שזו מנת הפטריות הכי טעימה שהם אי פעם אכלו.
אנחנו שותים יין, ובן מדבר (!!!) ואומר שאם יש יין טוב ואוכל טוב ונוף טוב, אז הכל מושלם בחיים. ואז הוא שואל אותי, אם אני יודעת שההולנדים מקדישים רק עשרים דקות ביום לארוחת צהריים. אני לא יודעת את זה, והוא מספר לי, מזועזע מעצם הרעיון, שיש אנשים שאוכלים רק 20 דקות, ולא מתמקדים בארוחה שלהם, ולא נהנים ממנה, ולא שותים יין, ולא אוכלים לאט. בשיא הרצינות הוא לא מסוגל להבין את זה.
במשך שעתיים וחצי, ובקצב איטי איטי אנחנו אוכלים ארוחת צהרים. באופן צרפתי מאד. אחת הארוחות הטעימות שאכלתי בפורטוגל. במסעדת בשר. שמקדשת את הייצור המקומי ומשתמשת במוצרים איכותיים מקומיים. לשולחן מגיעות המנות שלהם. ביחד עם המנה של בן, מגיעה תוספת אופיינית לאיזור, מן פירה מלחם ותבלינים או פודינג לחם מלוח אפוי. טעים ומיוחד עם מרקם של עננים.
ואני מופתעת מאד לקבל צלחת רותחת וע-נ-ק-י-ת (מספיקה לארבעה אנשים) של ירקות בגריל. הירקות טריים, אורגניים, איכותיים, מקומיים: כרישה, גזר, כרובית, חציל, קישוא, סלק, פטריות. ברוטב מדהים, שאני לא יודעת לומר מה יש בו בדיוק. אלה רק ירקות בגריל. אבל הביצוע מעורר מחיאות כפיים סוערות. הירקות לא עשויים מדי ולא קשים מדי, והרוטב לא עמוס מדי. ובן ותיאו מתלהבים ולא מפסיקים לאכול מהמנה הטבעונית שלי. עד כדי כך, שהם לא סיימו את הבשר שלהם.
בזמן שאנחנו אוכלים, אני שומעת מהם על חוויות הטיולים המוזרות והטעימות שלהם בעולם (הם מטיילים פעם פעמיים בשנה ביחד), והם שותים הרבה יין. ואני תוהה, איך לכל הרוחות הם מתכוונים אחר כך ללכת ביער ולחפש מעיין ביער. "לאט ובזהירות" הם משיבים.
בשעה ארבע וחצי אחרי הצהריים אנחנו יוצאים מהמסעדה סוף סוף, ומתחילים לחפש את המעיין. הליכה של 4.5 קילומטרים ביער. אנחנו מסתכלים אחד על השני. תיאו בודק את לוח האוטובוסים, ומגלה שהאוטובוס האחרון יוצא ממונצ'יק בשעה 18:15. מחליטים לקחת אובר למעיין, להתרחץ חצי שעה ולחזור. האובר היחיד באיזור יכול להגיע אלינו רק בעוד 40 דקות. אז אנחנו מוותרים, ופשוט הולכים ברגל לעבר מונצ'יק, בתוך הנופים ההורסים של פורטוגל.
בעיר, תיאו סוחב אותנו לנקודת תצפית לכיוון בריכת השחיה העירונית (במקום המעיין). במקרה, מתקיימת שם בדיוק תחרות הזויה, וכ-ל העיירה נמצאת שם. אנשים נורמליים לכאורה עולים עם אופניים על מגלשה ומתגלשים היישר לתוך הבריכה, לקול מחיאות הכפיים וצווחות ההמון. ככל שהנפילה יותר מטורללת, שבעל האופניים עושה יותר סלטות וכמעט נופח את נשמתו – כך העיר חוגגת, והכרוז מתפלפל בפורטוגזית ושר ביחד עם מוזיקת הפופ המזעזעת שמלווה את האירוע הביזארי הזה.
נשאר לנו זמן, אז אנחנו מחליטים להיות תיירים, ולהסתובב בעיירה בין מבני האבן העתיקים ובין כנסיות. נכנסים לקתדרלה יפה וזהובה, ואז מחליטים לעלות לחלק הכי גבוה בעיר, שעליו ממוקם מנזר עתיק (כך לפי השילוט). למה תמיד מנזרים חייבים להיות ממוקמים בראש הר? זה מאד מתיש לטפס על הר אחרי ארוחת צהריים, ב- 30 מעלות חום, ואחרי כוס יין.
בן מוביל בראש, עם כושר שלא מבייש רוכב אופניים שמחליק במגלשה לתוך בריכה. תיאו אחריו, הולך קצת מתנדנד, אבל בגובה כמעט שני מטרים, כל צעד שלו זה 17 צעדים שלי, אז הוא ממשיך להתקדם. ואני, משתרכת מאחור. מקללת בשקט, אבל מחליטה שאני עושה את זה. בקצב שלי. מבהירה להם שהם לא צריכים לחכות לי, וממשיכה. הלב שלי דופק וצורח עלי שהשתגעתי, ומה זה, שמפו לא הלכתי לקנות חמישה ימים, מה אני מטפסת עכשיו על הר בשלושים מעלות? ובשביל מה? בשביל מנזר? זה אפילו לא יהודי!
אנחנו מטפסים ועולים, בעליה שהולכת והופכת תלולה יותר. החלק הסלול הופך להיות שביל עפר צר, והעיר מאחורינו, כשנכנסנו ליער אלונים. גזעי האלונים אדומים ומבהיקים. אלה אלוני שעם. מהקליפה שלהם מכינים שעם פורטוגלי איכותי. (ומהשעם הזה מכינים הכל).
גם המצח שלי מבהיק ואדום כמו האלונים, כי זה מה שקורה כשג'ינג'יות מטפסות על הר בחום.
אני מתיישבת לנוח ואומרת לתיאו להמשיך בלעדי. בן כבר מזמן הגיע, ומביט עלינו מלמעלה, תוהה אם להביא לי אלונקה. אני מנופפת לו, וצועקת שאני בסדר. לא בטוחה שהוא מאמין לי. תיאו יושב איתי כמה דקות, ואנחנו ממשיכים ומטפסים. לא נשאר לנו הרבה.
כעבור חמש דקות אחרונות של טיפוס, עומד לפנינו המנזר. שנינו פונים שמאלה, להיכן שאמורה להיות הכניסה שלו. מחכים למבנה האבן הקריר והאפל, שיקרר אותנו. לאווירה חמורת הסבר שתרגיע אותנו. וליופי עוצר נשימה שאנחנו רגילים שיש במדינה הזו.
ואז אנחנו מקבלים את זה
הכניסה חסומה בעץ ובמתכת. ובכל מקום מרוססים שלטי אזהרה באדום לוהט. "שטח פרטי" "כלב מסוכן" "לא להיכנס". באחד השלטים אפילו טרחו לצייר איש מסוכן ומאיים, שנראה לי עכשיו מקיז דם. אנחנו מסתובבים סביב המנזר, שעל פי השילוט אמור להיות סופו של שביל מסומן ציבורי, וכל כולו מוקף בשלטי אזהרה קריפיים להחריד.
מתוך קוצר הנשימה ודום הלב, הבטן מתחילה לכאוב בגלל פרצי הצחוק שבוקעים מהפה של תיאו ושלי בו זמנית. בן מתבונן בנו, עדיין שקט. אין להוציא את האדם הזה משלוותו.
כמה דקות אחר כך, על השביל המוביל למנזר, מופיע מאמצע שום מקום (נשבעת!) אדם מוזר. הוא פורס שמיכה באמצע השביל, מפזר עליה כמה מטבעות זהב (יורוסנטים, נו). ומתחיל לנגן בגיטרה ביער. בראש שלי אנחנו כבר מוקפים מפלצות, רוחות רפאים ושדים.
אנחנו מחליטים לחזור לאוטובוס, ונאלצים לעבור מעל (!!) השמיכה שהאיש המנגן פרס באמצע השביל הצר. "אני חושב שהיינו צריכים לשלם לו דמי מעבר" לוחש לי תיאו. ואנחנו מתרחקים. המוזיקה מפסיקה באחת, ושנינו מדמיינים בדיוק את אותו הדבר: את רוח הרפאים של המנזר, שלא שילמנו לה דמי חסות, רודפת אחרינו. ואנחנו מתחילים לרוץ למטה בצווחות צחוק.
מה שמאד עוזר לנו, כי אנחנו מגיעים לאוטובוס האחרון היוצא ממונצ'יק ברגע האחרון.
משם אנחנו נוסעים לפורטימאו. כל הדרך תיאו מכריח אותי להשתתף במשחק קלפי-אימון חדש שקנה, ואני מוצאת את עצמי עוברת חצי טיפול בנסיעה באוטובוס. את בן הוא לא הצליח (עדיין) לשכנע להשתתף ולחשוב על קונפליקט רגשי שמטריד אותו כרגע ואיך הוא גורם לו להרגיש ומה הוא גורם לו לעשות ואיך הוא יכול לפתור את זה ואיך ההתנהגות החדשה תשנה את המציאות הפנימית והחיצונית ואז של אנשים אחרים. (נשימה).
אז אחרי שאנחנו משחקים את המשחק הזה, אנחנו מוצאים את עצמינו מתחבקים באמצע האוטובוס הנוסע. ובן מגחך. וגם אנחנו, אבל בלב, כי זה גם קטע רגשי אמיתי וגם הזוי וקיטש מביך. אז אנחנו ממשיכים שוב להתחבק.
וכשאנחנו מגיעים לפורטימאו, בן ותיאו בקושי מספיקים לאוטובוס האחרון שלהם, ומתברר שהאוטובוס האחרון שלי כבר יצא. ואז, בחופזה, אנחנו מתחבקים כולם כי היה נורא כיף היום. וכי קרוב לוודאי שלא נתראה שוב לעולם. וככה זה, יש רגעים שם חולפים לרגע אבל הם משמעותיים בה בעת.
אני שוב לבד.
אז אני מתיישבת במסעדת "בורגראנץ' " כי יש שם ווייפיי ונגמר לי האינטרנט בטלפון. ולפני שיורד החושך אני מצליחה להזמין את נלסון, נהג אובר חמוד, ומשלמת סכום גבוה מדי כדי להצליח לחזור חזרה להוסטל. אבל לא אכפת לי. נלסון נחמד נורא, ואנחנו נתקעים ביחד חצי שעה בפקק ומדברים בחצי פורטוגזית חצי אנגלית על החיים שלו.
ואני מגיעה באיחור לארוחת הערב בהוסטל, בין אנשים חדשים שאני לא מכירה. ולא יוצרת קשר עין כי אני רוצה רגע לבד. מישהו שואל אותי מאיפה אני, ואני עונה "ישראל", והשיחה מתחילה שוב להעמיק, בדיוק כשאני מקבלת הודעת ווטסאפ מתיאו, שהיה נורא כיף, ואימייל מבן, ששולח לי את הסלפי היחיד שצילמנו מהיום הזה, בחצר המסעדה, שמשקיפה על מונצ'יק.
