לטייל עם עוד אנשים, זה להגיע למקומות שלא התכוונת להגיע אליהם, ולעשות דברים שלא התכוונת לעשות. זה ללכת עם הגחמה של אחרים, אחרי שטיילת לבד רק עם הגחמות של עצמך. זה נעים וזה טוב וזה כמעט תמיד מעניין.
בחוף בנגיל, לא ראינו את המערות. נשרפנו בשמש ונשמנו מלח, שוחחנו ושיחקנו, והבטנו אל המים בערגה. פיירה ושרה הן נשים מבוגרות, ולכן לא מעזות לבקש דברים או להתלונן, אם כבר לקחתי אותן ברכב. אבל דניאל ורובי הם עניין אחר. כשירדנו מהרכב והגענו לחוף, אמרתי להם: ברגע שלא מתחשק לכם להיות פה, תרגישו בנוח להגיד לי, ונחשוב מה לעשות ולאן ללכת.
וכך, למרות הנימוס הבריטי שנדבק בילדים כבר עם קריאת הלילה הראשונה של מחזות שייקספיריים (בדמיוני. שרה בעלת תואר שני בספרות אנגלית), הם העזו לבקש. לפני זה, היה צריך לקרות דבר מה. ומה שקרה הוא, ששרה נכנסה לשחות במים. היא קראה לי לבוא, אבל אחרי שהתגלגלתי בתוך המים עם גל גדול במיוחד שנכנס לי לנחיריים ולריאות, החלטתי לוותר. אז אחרי הגל הגדול האחרון, ברגיעה שלפני הגל הבא, שרה רצה לתוך המים בקלילות, ועקפה במהירות את החלק הסוער, פנימה. היכן שיחסית רגוע יותר. כשאתה ילד בן שש, והים סוער, ויש לך כרגע רק את אמא כמבוגר האחראי שאתה מכיר יותר מחמש דקות, זו סיטואציה מלחיצה, כנראה. דניאל רץ לכיוון הים. נעמד על קו הגלים, והחל למרר בבכי. מרחוק, זה נראה כאילו שהיא (וכל יתר האנשים שבים) הולכים למות מוות אכזר בטביעה. (לפחות בעיניים של ילד בן שש). רובי ניגשה אליו, ואני חיבקתי אותו. שום דבר לא עזר. הוא צרח את ריאותיו באופן מכמיר לב "אמא, אמא". שרה לא שמעה שום דבר מעבר לגלים, אבל כשהיא ראתה את כולנו מחבקות ומרגיעות אותו, היא החלה לשחות חזרה.
לשחות חזרה בגלים חזקים זה הרבה יותר קשה מלהיכנס פנימה בריצה. וכך, במשך עשר דקות, שרה שחתה בכל כוחה ופשוט לא הצליחה לחזור. ודניאל כבר היה בהתקף פאניקה מתקדם. כשהיא חזרה, תשושה ממש, הפאניקה התפתחה לזעם על אמא, שעזבה אותו ככה, וממטרי וגושי חול עפו מהיד שלו עליה. היינו המומות.
אבל לא לזמן רב, כי דניאל נרגע מהר מאד וחזר להיות עצמו הילד המנומס באדם, והוא פנה אלי בלשון צחה, נקייה ובמבטא מתנגן:
Can we please go back to the pool, if it all right with you?
גם לנו קצת נמאס מלהריח קצף גלים, מבלי לשחות בהם, אז החלטנו לעזוב את החוף. יש כל כך הרבה חופים בפורטוגל. כל כך הרבה. רצינו לחפש חוף אחר. אבל הילד התעקש, בצדק מנקודת מבטו, שהוא רוצה לבלות את היום בבריכה שבאתר הקמפינג. בלי ים ובלי שטויות. בלי חול ובלי גלים שיכולים לקחת את אמא שלו.
אז חזרנו להוסטל. מיד כשהם ירדו, רגע לפני שגם אני יורדת ומתלבטת מה בא לי לעשות ולאן מתחשק לי ללכת עכשיו, עם האוטו החדש שלי, פיירה (שלא התכוונה לרדת מהאוטו, כי היא תגיע לים ויהי מה!) אמרה לי באיטלקית מעורבבת בפורטוגזית "יאללה, הולכים לים. אני מכירה חוף אחר קרוב מאד. בואי".
קל להבין מה פיירה אומרת, למרות מחסומי השפה. כל הגוף וכל הפנים שלה מדברות (בכל זאת, מורה ליוגה ועובדת כבר מעל 30 שנה בתיאטרון). והיא גם מדברת בעיקר על מנוחה ועל ים ועל כמה שזה בריא.
פיירה, למעשה הגיעה לפורטוגל כדי להיות בים כל היום תחת השמש (בלי שמשייה ובלי קרם הגנה!!!). ככל שעברו הימים בהוסטל, כך הצבע שלה הפך כהה בהתמדה. היי, גברת שמש, איך זה יכול להיות שבת אדם שנמצאת כל היום בים, אין לה רמז אחד של אדום על הגוף, הא? וככל שעברו הימים היא היתה רגועה יותר ומאושרת יותר.
"אני עובדת כל היום בחושך. אני צריכה אור ושמש" היא אמרה לי, כשגיליתי שהיא טכנאית תאורה במילאנו.
אוקיי, כנראה שנוסעים שוב לים. המשכנו, אני ופיירה, לא לפני שדניאל (הילד בן השש האדיב ביותר בעולם) הביט לי בעיניים, ואמר במבטאו הכבד המדוייק:
Karen, i want to thank you for a pleasant ride. This was the smoothest drive i have ever experienced.
אחרי שהלב שלי נמס פעמיים, וקיבלתי מדניאל חיבוק, פיירה לקחה אותי לחוף, עם השם הנוח: praia grande. ובכן, זה בהחלט אחד החופים הכי ארוכים שראיתי. החוף הזה מחבר בין שתי ערים (פורטימאו ואבולפיירה), עיירה וכמה ישובים קטנים. הוא פשוט פס חוף אחד ארוך ורחב, שנמשך קילומטרים. ואם מאד תרצו, תוכלו לעבור מעיר לעיר על ידי הליכה מפרכת בחוף. זה משהו שאנשים עושים כאן לפעמים. אני מעדיפה לרבוץ.
זאת ועוד, לכל אורך הקילומטרים שלו, החוף מלא רוחצים. אם תהיתם לאן כל הצרפתים והגרמנים נעלמו, ומדוע המדינות פסקו מלתפקד, ובכן, זה מכיוון שחצי אירופה מרוכזת בחוף הזה (וביתר חופי חבל אלגרב). אין בו מערות ואין בו צוקים מרשימים. הוא חוף פשוט ונעים ונוח, נקי ויפה, והים בו מתנהג באופן מתחשב ללקוחות האוהבים שלו.
התמקמנו קרוב למים הרגועים עם הגלים הרכים והחמודים, פיירה תקעה שמשייה בשבילי בתוך החול, וחזרה להפקיר את גופה לשמש ולשכב הרחק מן הצל. ואני לא יצאתי מהמים למשך לפחות ארבעים דקות מושלמות של ים כמו שים צריך להיות, מינוס כרישים או מדוזות או דברים מסוכנים. כי אין פה. כי קר להם.
אמרתי שקר? טמפרטורת המים קצת עלתה בימים האחרונים. אבל זו לא הטמפרטורה, כמו ההרגל. כנראה ששבועיים שלמים בחופי האוקיינוס האטלנטי הפכו אותי לעמידה יותר. וגם הטמפרטורות בחוץ החליטו להיות גבוהות במיוחד. אז טמפרטורת מים של 18-19 מעלות זה תענוג.
אחר כך נשכבתי מתחת לשמשייה לשעתיים. אפילו נמנמתי קצת. מדי פעם קמה מישהי מאיתנו, לטבילה בים, וחזרה לחוף. כשהגיעה השעה 18:00, השמש הפסיקה להיות חסרת רחמים, והעזתי לצאת מהצל, ולשכב בשמש, שהקפידה לנקד אותי במליון נמשים.
איכשהו, העברנו כאן את משך כל אחר הצהריים, עד שנהיה קר והשמש עשתה סימנים שהיא סיימה לעבוד לאותו היום, בסביבות השעה 19:30 בערב. בדרך חזרה מהחוף התפנינו להסתכל ביופי שמקיף אותו. כל איזור המערב והדרום של פורטוגל, כלומר רובו, מוכרזים כגנים לאומיים וכשמורות טבע. המשמעות? אין בנייה ליד קו המים. אין פיתוח טיפשי של תשתיות תיירות מוגזמות והורסות סביבה. פורטוגל חכמה, תהיו פורטוגל.
במקום תשתיות ומלונות, אפשר לראות שדות אינסופיים של פרחים בריח של סרילנקה (נו, פרחי קארי. איזור החוף מריח כמו מרכז אחת הערים בסרילנקה), ועשרות ציפורים, גם פלמינגו בסתיו. ואפשר לטייל בתוך השמורה, על השביל הבנוי כגשר עץ, כדי שלא להפריע לצמחייה ולבעלי החיים.
אז אתמול, כשחזרנו מפראייה גראנדה במצב אפייה מתקדם, טיילנו עם תחילת השקיעה בשמורה המרהיבה הזו, ממש מאחורי החוף, עד שנהיינו רעבות, והאוכל הטבעוני של קונגלובו חיכה לנו.
