לאוס ההררית של דרום מערב בנובמבר היא בלתי צפויה. לעיתים לוהטת, לעיתים גשומה, לעיתים סוערת.
אז
ביום השלישי בבולוואן פלטאו, על האופנועים, בדרכנו לעיירה/ כפר למרגלות מפלים, היום התחיל נהדר.
חמושות במסיכות הפנים שלנו, כדי להגן על עצמנו מפני האבק בדרכים, בחולצות קצרות (אני בשמלה), מרוחות בקרם הגנה, עוטות משקפי שמש ובנעליים (לא נוהגים על אופנוע בכפכפים), יצאנו לדרך.
30 דקות לתוך הנסיעה עצרנו כדי ללבוש חולצות ארוכות כדי לא להישרף קליל מן השמש.
50 דקות לתוך הנסיעה, החולצות עזרו כדי להגן מהרוח הקרירה, שהחליפה את השמש ככל שעלינו במעלה ההררי.
10 דקות לאחר מכן כבר התחמשנו בצעיף.
חצי שעה לאחר מכן כבר נהגנו בתוך סערה שהלכה והתגברה
והלכה והתגברה
גשם החל לרדת
והלך והתגבר
אנחנו באמצע שום מקום. קשה להוציא את המפה בגשם.
נוהגות 20 קמ"ש לשעה, ראות אפס.
מדי פעם עוברת מולינו פרה שאנחנו כמעט נתקלות בה. היא בדרך הביתה, איפה שזה לא יהיה, תוהה לעצמה מה לעזאזל אנחנו עושות בחוץ במזג אוויר שכזה.
עוד כמה דקות
ואנחנו
בתוך
טייפון
אמיתי כזה, כמו שרואים בחדשות על טייפונים בדרום מזרח אסיה שמחרבים כפרים.
זה כבר לא מצחיק, ודי מפחיד, וג'ולי ואני קופאות מקור ומבוהלות.
עוצרות מתחת לגג של בית נטוש, ומנסות להבין מה עכשיו. אין לנו ברירה, אלא להמשיך, למצוא מחסה. השמיים אפורים וחומים ומאובקים.
לפי המפה, תכננו לנהוג לפחות 3-4 שעות לפני שמגיעות לכפר הבא.
ואין שום סיכוי שננהג כל כך הרבה זמן.
אבל אנחנו בטוחות שנמצא משהו בדרך.
אנחנו מפרקות את התרמילים, לובשות עוד שכבות, עוטות מעילי גשם ומכסות את התרמילים נגד הגשם (בדיעבד, המעילים עבדו, אבל המים נכנסו בהמוניהם דרך השרוולים, כי הידיים חייבות לנהוג).
ונוהגות. ומרגישות מאד מאד לבד.
ואז
כעבור 40 דקות בערך, של נהיגה מפרכת ומפחידה
מאמצע שום מקום, באמת, מופיעים כמה מבני כפר קטנים.
אנחנו רוכבות אליהם, בתוך מבול.
מישהו מביט בנו מבעד לחלון, ומסמן לנו לעצור.
הוא חושב שאנחנו לא נורמליות. הוא צודק.
המישהו הזה יוצא לכיווננו החוצה, ומכניס אותנו אליו הביתה. ומסתבר שהבית שלו הוא מן הוסטל קטנטן וחמוד, שלא ראינו את השלט שלו, כי, ובכן, יש טייפון בחוץ.
ההוסטל חם ונעים, ויש בו סלון ענק עם ספות ועם ספרים
ומסעדה חמודה, כלומר מטבח שהוא מבשל מה שמזמינים
וחדרים פרטיים קטנים, שמכילים מיטה
חדרים בגודל מיטה
ושירותים ציבוריים בחוץ, במרחק הליכה קצר כנגד הרוח.
האיש הנחמד לא מדבר אף מילה אנגלית, אלא מדבר הרבה תנועות ידיים והרבה מאד צרפתית, ברמת שפת אם.
תודה לאלוקים על ג'ולי ועל אימפריאליזם צרפתי ברגע הזה.
הוא סוחב לנו את התרמילים לחדרים הקטנים שלנו, ואומר לנו שכדאי לנו להישאר כרגע בסלון, כי הוא הכי חזק נגד הרוחות והכי חם, ובינתיים הוא כבר מכין לנו משהו חם לשתות על חשבון הבית.
הלוואי שידעתי את שם ההוסטל הזה, שהייתי רושמת אותו לעצמי.
שתינו, קפואות מאד ורטובות מאד, מחליפות בגדים, מייבשות את הרטובים מול התנור ויושבות בסלון ביחד איתו ועם עוד שני מטיילים שהגיעו כמה שעות לפנינו.
אנחנו נשארות בהוסטל הזה שלושה ימים, עד שמזג האוויר נרגע. מניחות שיהיה ברור להשכרת האופנועים מהי סיבת האיחור שלנו. אין ווייפיי, ואין לנו איך להודיע שאנחנו בסדר. אבל אנחנו ממש בסדר. הרוח גוברת ככל שהשעות נוקפות, אבל אנחנו באי שקט ושליו, מאזינים לג'ון לנון ולאדית פיאף (המועדפים על המארח) וגם לשריקת הרוחות ולטריקת דלתות וחלונות מדי פעם. מבעד לחלון עפים שיחים וכל מה שלא מחוזק על ידי משהו. כביסה, שלטים, גג קש ישן. האופניים במרפסת מתרסקים על הרצפה. והגשם הופך להיות דוקרני. לא ידעתי שגשם יכול לדקור.
עד שכל זה מפסיק כמעט בבת אחת. ויש שקט. אנחנו נשארות עוד יום, ליתר ביטחון.
"זה זנב של טייפון" אומר המארח שלנו לג'ולי. הוא לא כזה נורא. לא נראה לי שאף בית ממש עף ברוח. אולי כמה סככות. וחיזקתי לכן את הקשירה של האופנועים לגדר."
זנב של טייפון. טייפון נארי.
אני לא רוצה, באמת שלא רוצה לגלות מה זה טייפון בעוצמה מלאה.
הזנב הזה גרם להתרסקות מטוס בעיר פאקסה, כמה עשרות קילומטרים מאיתנו. https://www.emergency-live.com/iw/news/plane-crashes-in-laos-49-dead/
אנחנו מגלות את העובדה הזו רק כשאנחנו חוזרות לציוויליזציה.
וקצת קשה לנו לנשום לרווחה
