בימי ראשון אין סופרמרקט, אז לא יכולתי להשתמש במטבח המאובזר שבהוסטל שבו אני נמצאת.
אחרי 13 שעות שינה והתאוששות ממרתון טיול בשבועיים האחרונים עם אמא, אני לבד.
והנה, כשצועדים בעצלתיים, הלומי שינה ורעבים, כשרוב המקומות סגורים, ואת חוששת שתמותי ברעב ובצמא ממש באמצע הרחוב לרגלי הנופשים שנראים אלגנטיים גם בבגדי ים ובבגדי חוף ושותים יין אדום בארוחת בוקר- הו אז! את נעמדת בשארית כוחותייך מול מסעדונת קטנה בשם המקורי למסעדות בערי חוף, "טורקיז", ועל הלוח בכניסה, כתוב באותיות קידוש לבנה "חומוס".
ביומיים האחרונים הבנתי, שחומוס זה שם נרדף למסעדה שמגישה אוכל טבעוני. האוכל הטבעוני כה זר לפורטוגזים, עד שכנראה החליטו ללכת על המילה חומוס כמשהו שמסמל אוכל הזוי ללא מוצרים מן החי.
בכל אופן, עכשיו, בעזרת ישו המושיע (בכל זאת, היום יום ראשון במדינה הכי קתולית באיזור) אני יושבת ונהנית מארוחה שהפכה אופיינית בשנים האחרונות אצל הפורטוגזים, "בראנץ'". (את זה אמר לי פדריקו, שעשה לנו סיור בכלל בפורטו).
ולא סתם בראנצ', אלא כזה טבעוני. ואיכותי. וטעים.
אם כך, ידידי וידידותי, כנראה שלא אמות היום, וזו עובדה משמחת בסך הכל, כי למות במדינה זרה זה כאב ראש למשפחה ולשגרירות.
בתיאבון.
