כדי להבין למה קרן־אור רגב ויתרה על שתיים ממשרות חלומותיה ועל המשך דרכה האקדמית, צריך לחזור לימים שבהם החליטה לכתוב דוקטורט. עם 85% אחוזי נכות עקב מום מולד, עד גיל 35 היא חשבה שהיא לא יכולה לטייל בעולם. רגע לפני הרישום הסופי ללימודי תואר הדוקטור בעבודה סוציאלית, החליטה לקנות כרטיס לטיול של חודשיים כדי לוודא אם הוויתור שלה על החוויה הזאת באמת מוצדק.
שלושה שבועות לתוך הטיול הספיקו כדי שהיא תבין שהיא יכולה, ושהיא לא מתכוונת להפסיק. ההבנה הזאת הביאה אותה לוותר על התואר ולפתוח בלוג שבו גוללה את מסעותיה עם הנכות. "רוב האנשים היו בהלם. לפני זה הייתי מאוד מיושבת", היא מספרת. "היתה לי אכזבה מעצמי בהתחלה. חשבתי שזו היתה הפסגה של החיים ושאני אהיה מרצה. חשבתי שזה יהיה רק טיול של לפני הדוקטורט".
לדבריה, דווקא המשפחה הקרובה שלה דחפה אותה לטייל. "אני חושבת שבגלל שאמא שלי גידלה ילדה נכה, עשה לה נורא טוב לראות אותי ככה. שאר הסביבה שאלה אותי כל הזמן מתי אני חוזרת. מה הלאה", היא אומרת.
רגב, עובדת סוציאלית בהכשרתה ובעלת שני תארים שניים, התפרנסה בטיול מהעברת סדנאות ומעבודות זמניות, ומצאו במהלכו יעד מקצועי חדש. "חשבתי שאני רוצה להשתמש במקצוע שלי בחו"ל והחלום הפך להקמת מרכז מתנדבים לפיתוח בינלאומי", היא אומרת. היא החלה לפעול למען החלום הזה, ובגיחה לארץ הכירה את בן זוגה. "זה היה רק לכיף", היא אומרת, ומוסיפה שהשניים לא היו אמורים להישאר יחד זמן רב. הצעות העבודה החלו להגיע מרחבי העולם, ורגב התקבלה לנהל מרכז התנדבות בגונדר שבאתיופיה. החלום התגשם. שם, בגונדר, היא קיבלה את טלפון מהגבר שהשאירה בישראל, וכעת ביקש ממנה לחזור. "אמרתי לו שהמשכתי הלאה, אבל אז החלטתי לבדוק. אמרתי לו שאם אני חוזרת אני מוותרת על מלא דברים, אז רציתי שאלה יהיו יחסים רציניים". אחרי שבועות אחדים היא התקשרה לראשי המטה בישראל והודיעה שהיא מתנצלת — אבל היא צריכה לחזור. "אמרתי להם שהסיבה היא אהבה. הם אמרו שזו סיבה טובה מספיק".
אחרי שחזרה מונתה לרכז מרכז במחנה פליטים ביוון ושבה בכאב אחרי שלושה חודשים, כיוון שסיכמה עם בן זוגה שלא תיעדר ליותר מארבעה חודשים. "התייסרתי. נעתי בין אהבה לבין עבודה שהייתה עבודת חיי. הוא עצמו אמר לי שהוא לא מבין איך אני עוזבת". כיום היא עובדת סוציאלית בפרויקטים, מרצה במכללת ספיר ומנחה של קבוצות נערות לחינוך למיניות.
"בהתחלה, זה היה מוזר. אני פמיניסטית. אמרתי 'מה, אני מוותרת על קריירה בשביל גבר?' אבל זה לא היה בשביל גבר, זה היה בשבילי. הדבר היחיד שנתן פייט אמיתי לקריירה שלי הוא הזוגיות", היא מסבירה. "בארץ אני עדיין לא מרגישה שמצאתי את עצמי, מכיוון שאני לא מוכנה לעבוד בשום דבר שלא מאפשר לי לטוס. ולכן אני לא עובדת בדברים שהם לא פרויקטליים. אני משלמת מחיר של התקדמות תעסוקתית. אני בת 40 עכשיו, ומבחינת היכולות והוותק אני יכולה להיות במקום אחר. אני בוחרת באופן מאוד מודע לא להתקרב לעמדות ניהוליות כדי שיהיה לי מספיק חופש. אני מתכננת כל דבר שאני עושה ככה. ואחרי שעובדים במחנות פליטים, כל מצוקה אחרת נראית לך כמו צרות עולם ראשון". "זה מאוד לא ישראלי", היא אומרת, "לא התחתנתי כמו שצריך ואיפה הזהות שלי אם אני לא דוקטור ואני לא מנהלת? אבל אז הבנתי שמה אכפת לי? הנה, הזהות שלי לא קשורה למה שאני עושה".
