בלוג

מסעות בזמן

מסעות בפנים דומים מאד למסעות בחוץ.

 

מסעות פנימיים הם לפעמים הרבה יותר. הם מסע בזמן. הם מסע בין הפחדים שלנו, לשמחות. להתרגשויות. לזיכרונות ששמנו בצד באופן מכוון, ולזכרונות שנשמח להוריד מהם את האבק ולהחזיר אל עצמינו.

לפני שלושה חודשים התחלתי לעשות משהו חדש. ללוות אנשים בגישה של "ידיים פשוטות". קצת קשה להסביר מה זה, אז אני אדבר על המסע שלי ושל מריה בזמן.

הגעתי אל מריה הביתה כדי לפנות ביחד חדרים שנערמו ערימות ואבק. כדי להזיז מחדש את מה שקפא, לקראת החדש.

הסיבה שמריה לא פינתה את החדרים לבד, היא שהחדש הזה הוא לא חדש שאנחנו מחכים ומצפים לו. הוא חדש שנתקע לנו באמצע החיים. שלא ציפינו לו. מחלה של קרוב משפחה. ועכשיו הבית צריך להתארגן מחדש עבור האדם היקר לה. מהבית יצאו דברים שהם כבר לא מי שהוא. הם רק מי שהוא היה. מי שהם היו ביחד. את הבית צריך לארגן כדי להתאים את עצמו. הוא צריך להפוך לסביבה מוגנת. וגם לקבל אל תוכו עובד זר שיכנס אל תוך החיים שלהם.

כשאת לא מכירה את החיים שלך יותר, איך תמצאי בתוכך מקום לסדר אותם מחדש?

דפקתי בדלת של מריה. ומה שהיה אחרי זה, אחרי פחד ההכירות והמחשבות של שתינו, איך נעבוד ביחד? איך נסלק? נמצא שמחה? נשחרר את הישן? ניפרד ממה שלא ישוב? –

אחרי כל אלה היה חיבור. כל ערימת ספרים שהעמסנו על הרכב כדי לפנות מקום בבית – פינתה מקום בראש. ואז בתוך הגוף כולו. כל בגד שמצאנו למי למסור – הפך להיות עם ייעוד חדש.

והיו הזכרונות. מאות תמונות שסידרנו בשקיות – למיון מחודש, שמריה החליטה שתהפוך לפעילות משותפת שלה, של הילדים ושל הנכדים.

והתמונות שהתבוננו בהן ביחד. וההזמנה לחתונה. ובת מצווה של הבת. ותמונות של טיולים ושל חיוכים.

"תראי איזו חתיכה הייתי" אמרה לי מריה פתאום. והפעם, הדיבור שלה לא היה בעצב על מה שהיה. אלא בהשלמה עם מה שיש. "האמת, שאני גם לא רעה עכשיו". צחקנו.

למריה יש בת בגילי.

להיכנס לחדר שלה היה מסע בזמן לא רק עבור מריה, אלא גם בשבילי.

החדר שלה היה מעוצב כמעט כמו החדר שלי בגיל 14. על הקיר היו פוסטרים של ליווייס ושל טום קרוז. בין המדפים עמדו עמוסים יומני בית ספר מלאים הדבקות מ"מעריב לנוער" ומ"ראש 1". והוצאנו מהחדר הזה:

אסימונים

מכשיר פקסימיליה

מכשיר וידאו

קלטות ניקוי לוידאו

ראש ניקוי לקלטת וידאו. חדש באריזה!

 

טייפ דאבל קאסט

מאות קסטות מקוריות

מאות קסטות מוקלטות מהרדיו של התוכנית "מוטל בספק" של טל ברמן בגלי צה"ל משנות ה-90. ודוראן דוראן, גאנז אנ' רוזס.

וקלטות וידאו של בברלי הילס 90210

וקונסולות משחקי מחשב משנות ה-80.

ועוד המון המון דברים מגניבים מאד.

 

כל דבר כזה, לפני שזרקנו או מסרנו או שמנו בצד עבור הילדים הפך חי לרגע.

מריה וגם אני, כל אחת עם הזיכרון שלה.

נגענו באסימון.

היא נזכרה איך הבן שלה התקשר מהטירונות.

אני נזכרתי איך התקשרתי לחבר הראשון שלי מהטלפון הציבורי בשכונת הנעורים באמצע הלילה.

בפוסטרים של ליווייס.

היא נזכרה איך נבחרו הפוסטרים. איך בן זוגה הקפיד לשים להם לייסטים שחורים מפלסטיק, ולקבע אותם היטב לקיר.

אני נזכרתי בעמודים האמצעיים של מעריב לנוער. וגם בחנות של סבא וסבתא שלי, עם הפוסטרים הכי שווים של ליווייס אז, שהיו תלויים לי בחדר. ואיך החלפתי אותם בפוסטרים של טום קרוז. ואיך הדבקתי תמונות שגזרתי של עצמי, והדבקתי לידו.

בקלטת ניקוי וידאו (חדשה! לא נפתחה!) ובקלטות וידאו ישנות של דיסני.

מריה נזכרה איך היו יושבים ביחד כל המשפחה ויודעים את כל המילים. היה לה קשה במיוחד להיפרד מקלטת אחת של מיוזיקל. החלטנו להשאיר אותה. אבל במפגש הבא שלנו, כשזרקנו את הוידאו, נפרדנו גם מהקלטת. ומריה רשמה לעצמה להוריד את הסרט מהאינטרנט.

ואני נזכרתי בימים של צהריים, איך היה לנו את אחד ממכשירי הוידאו הראשונים בקיבוץ. ואיך הברחתי חברות הביתה לראות סרטים שאבא החביא (כלא נשים), ואיך אבא תפס אותנו. ואיך המטפלת נתנה לנו עונש כי לא הגענו לבית הילדים בזמן.

כשהגענו למחברות וליומני בית הספר של הבנות של מריה, חוויתי את כל התיכון מההתחלה. ומריה חוותה את התיכון של הילדים שלה.

חלקנו ביחד סיפורים. במשך שלושה מפגשים של שלוש שעות.

ותוך כדי שמריה נפרדה ממה שרצתה להיפרד. ומהמריה שהיתה בעבר. ומהאנשים שליוו אותה בעבר, ועדיין מלווים אותה אבל באופן אחר…

אני הבנתי, שתוך כדי שהיא מבנה את הזהות שלה מחדש, ומפנה מקום לישן – מריה בירכה אותי במסע בזמן.

למריה יש כל כך הרבה זכרונות טובים, והיא לוקחת אותם איתה, אל המשך החיים.

לי היו בעיקר זכרונות גרועים מהתקופה שבה הייתי בת 14. אבל במנהרת הזמן של מריה, היא לא יודעת בכלל, שהיא החזירה לי בחזרה חלק חשוב בזהות שלי, שאיבדתי בין הקשיים והאכזבות והאובדנים. קיבלתי ממנה בחזרה קרן בת 14, שזרקתי אי שם, מאובקת. והיא לא היתה רעה בכלל, אחרי הכל. ולמרות הקשיים היו כמה דברים טובים באמת.

לפני שאמרתי שלום בפעם האחרונה

מריה ואני התחבקנו

וגם קרן בת 14 וקרנאור בת 41 התחבקו.

וככה זכיתי במסע בזמן, במרחק נסיעה מהבית שלי.

תודה, מריה.

 

(השמות כמובן, בדויים)

Tags: , , ,

לפוסט הזה יש 123 תגובות

  1. לילי

    הגב 3 ספט 2019

    קרן כל כך אהבתי את העבודה שעשית דרך ידיים פשוטות וזה הזכיר לי קטע ספרותי.. מקווה שתאהבי
    ׳פיטפוטים של קדר׳…מתוך : המערה /סרמאגו
    ״חשבתי שאין הבדל גדול בין חפצים לאנשים, יש להם החיים שלהם, הם מחזיקים מעמד איזה תקופה,ואחרי זמן קצר הם נגמרים, כמו כל דבר בעולם, אולי את צודקת, אבל אם כד יכול להחליף כד אחר, ובמקרה הזה רק צריך לזרוק את השברים של הישן ולמלא במיים את החדש, זה לא אותו דבר עם אנשים, כי כאן נראה שבכל פעם שמישהו נולד, נשברת התבנית שהוא יצא ממנה,וזאת הסיבה שאדם אחד שונה מאחר,אנשים לא יוצאים מתבניות סניור סיפריאנו אבל נדמה לי שאני מבינה למה אתה מתכוון, אל תשימי לב, זה סתם פיטפוטים של קדר…״

    1. קרן אור רגב

      הגב 8 ספט 2019

      תודה רבה, איזו תגובה כיפית. הטקסט מקסים!

  48. פינגבק: 911

  49. פינגבק: psy

  50. פינגבק: a

  64. פינגבק: list

  104. פינגבק: site

כתיבת תגובה

18 + eighteen =

לדבר עם קרן אור

© All rights reserved

Twitter Facebook Dribbble Youtube Pinterest Medium
סגירת תפריט
דילוג לתוכן