מתחילה מחדש

מודה ומתוודה, התעצלתי. הפסקתי לטפח את הבלוג לפני כמה שנים. זה התחיל ברעידת האדמה בנפאל, לפני 4 שנים. כתבתי, אבל התאמצתי. והכתיבה היתה בכל פעם מן היתקעות בתוך הטראומה של בוקמפה (אחת המילים המגניבות בנפאלית, באופן פרדוכסלי), אז הפסקתי, לטובת בריאותי הנפשית.

נוי ואני מתבאסות אחרי רעידת אדמה שניה וחזקה, כחודש אחרי הראשונה

תזכורת. מרכז קטמנדו 2015

בערך 8 חודשים אחר כך, החייתי את הבלוג כשחייתי בגונדר. "חייתי בגונדר" זה מושג יחסי, למצב הבריאותי על-סף מוות (הו, הדרמתיות) שחוויתי שם. אז כנראה שאתיופיה הכריעה אותי, ובסופו של דבר, כל ראשי הפרקים שהיו רשומים יפה ומסודר ברשימות בטלפון התפוגגו להם, כאשר הטלפון נפח את נשמתו, והעביר את כל המידע לטלפון החדש, מלבד כ-ל מה שהיה ברשימות. קמצן.

דלקת ריאות פוטוגנית

איזו יפה גונדר

 

אחר כך עוד גרתי ועבדתי בקטריני, עיירת קיט מהממת צפון יוונית והזכרתי אותה פה ושם בפייסבוק אבל לא בבלוג. וזה דווקא כי לא היה לי זמן, כי לעבוד במחנות פליטים זה פול טיים ג'וב, במיוחד כשאת (שוב) עם דלקת ריאות.

הנוף מחלון החדר / משרד/ מכון כושר / המקום לבכות ולהתגעגע בקטריני
חלק מצוות העבודה שהצטרפנו אליו כדי לחבר את הקהילה במחנה אלפידה בצפון יוון.

ואז… מה קרה אז? במשך שנה וחצי שלמות נשארתי בישראל. החלטתי לחזור, ולבסס בישראל את מרכז החיים שלי, ובכן, מהסיבה הכי הוליוודית שיכולה להיות – כי מצאתי אהבה מהממת שלא תכננתי עליה. הוא נשמה גבוהה. מקורזל, חייכן, מצחיק. ובאמת היה שווה להישאר בשבילנו במקום שכבר לא דמיינתי את עצמי חיה בו.

איזה מאמי, יא אללה

 

בעוד פחות משבועיים אנחנו חוגגים 4 שנים ביחד, את השנה הראשונה שלנו עוד עשיתי רוב הזמן בחו"ל (אתיופיה, יוון, מקדוניה) ואז התברגנתי. ובשלוש השנים האחרונות, אחרי שנת דיכאון עמוק שנבעה מההלם של שינוי אורח החיים ומוויתור על קריירה באזורי אסון (שהיא עצובה, אבל, אני מודה, מלאת אדרנלין) וממחלה ארוכה של סבתא שלי האהובה זכרה לברכה – התחלתי לבסס את עצמי בישראל, ולהבין איך, לכל הרוחות, אנחנו מתחזקים זוגיות.

סבתוש. איזו אישה, איזו אישה. אני מתגעגעת אליה בכל יום.

 

ואיך בתוך כל זה אני לא מוותרת על מה שהבנתי כבר שאני צריכה כמו אוויר לנשימה (הו, האירוניה)- תקופות ארוכות בחוצלארץ.

שככה אני רוצה לחיות. ואני רוצה גם וגם. וגם. וכל מי שאמר לי שאני צריכה לוותר על משהו, ולהתמקד לא כל כך מכיר אותי. כי אני אלופה בלהתמקד באלף דברים ולהיות אלף דברים בו-זמנית.

ניסיתי גם להבין איך אני לא מוותרת על הקריירה האדרנלינית שאהבתי כל כך, או לפחות איך אני מחליפה אותה במשהו מעניין לא פחות, שגם יתחזק את השאיפה שלי לא להישאר במקום אחד.

למשל הנחיית קבוצות של סטודנטיות וסטודנטים ערביות ויהודיות במכללת ספיר, ביחד עם אלהאם אלכמלאת האדירה בנשים

 

בין לבין הספקנו לטייל קצת בארץ (יקר, אבל די שווה) ובקפריסין (לנהוג ברכב ידני בצד שמאל של הכביש זו לא הצלחה מזהירה, אבל איזו יפה קפריסין בדרכי היין שלה ובעתיקות היווניות שבה), ואני הצלחתי לפצח את הגנום של "גם וגם", ובשנה שעברה כבר טיילתי למשך חודשיים בסרילנקה, ועוד חודש עם המקורזל בתאילנד. על זה דווקא כתבתי לא מעט בפייסבוק, ואני מבטיחה לאסוף את כל הפוסטים באופן מסודר לכאן.

צועדים על מדרכות העבר בקפריסין.

בין עצי המנגרוב, אלוטגמה, סרילנקה

 

לאט לאט אני חוזרת לזרוח. הפסיכולוגית שלי (כפרה עליה) אומרת שזה הוראות רופא בשבילי לטוס לחוצלארץ לתקופות ארוכות. מה אני אגיד לכם, כשהיא צודקת היא צודקת.

בכל פעם מחדש שאני מצליחה לטייל לבד, לראות נופים, להגיע למקומות ששמעתי עליהם, לעשות דברים שרופאים אמרו לי כשהייתי קטנה שאני לא אוכל לעשות – הלב שלי מתרחב עוד קצת, ואני צומחת. באמת. ואני בוכה עדיין בכל פעם מחדש בכל יעד ואני מרגישה שאני מנצחת איזו נבואה שחורה.

בדרך לאדיס אבבה

 

הטיולים האלה והפסגות של כל מרחב הם מה שמחזיקים אחר כך, בתקופות פחות טובות. אני לא כותבת עליהן הרבה, ולא מדברת עליהן, כי מבאס אותי לבאס. אבל שמעתי ש

זה בריא ואפילו מעניין לספר מדי פעם, אז אולי חלק מההתבגרות שלי תהייה גם לספר איך זה להיות נכה שקופה, כזאתי עם מזל ש"לא רואים עלייך", אבל עם חוסר מזל כי שוכחים לפעמים שיש השלכות יומיומיות ללהיות נכה. שכל דבר שאני עושה ושנראה טבעי וקליל דורש ממני עבודה נורא קשה מאחורי הקלעים. ושאני מאד טובה בלייצר את מאחורי הקלעים הללו. שחס וחלילה לא ידעו. רק לאחרונה הבנתי אילו מחירים אני גם משלמת כשלא יודעים.

הנה, למשל פה. אני בפורים 1989, בת עוד שנייה 11. מה לא רואים בתמונה? שבדיוק חזרתי מבית החולים "הדסה הר הצופים" לחופשת חג של שבוע, אחרי אשפוז ממושך של חודש וחצי, ושיש לי לפחות עוד חודש אשפוז לפני במחלקה. לא רואים עלי שאני ילדה מאד מאד חתוכה מבפנים.

 

איפה אני זורחת כרגע? בפורטוגל. בעיירת קיט מתוקה בשם נזרה NAZARE (יעני נצרת), שהגענו אליה כמעט במקרה, והחלטנו להישאר בה יומיים, כי היא יהלום.

נזרה. כלומר נצרת בפורטוגזית. עיר עילית ועיר תחתית, המחוברות בפוניקולר. כלומר רכבל. אבל פוניקולר זו מילה הרבה יותר יפה.
מי זה "הגענו"? אני ואמא שלי. אמא שלי המותק, שאם אתןם זוכרות, גם התחילה את המסע הטיולי שלי ביחד איתי ביוני בשנת 2013. עכשיו, לרגל יום ההולדת ה- 40 שלי, שחל בשנה שעברה, נסענו ביחד לפורטוגל. היא מצטרפת אלי לשבועיים, ואני אמשיך לעוד חודש וחצי כאן לבד.
קורעות את צפון פורטוגל. כלומר אמא קורעת אותי בצפון פורטוגל.
אין לדעת מה אני אצליח לאכול פה, כי אלוקים אדירים, קשה להיות פה טבעונית. ואין לי מושג איך כל האוכלוסייה לא מתפגרת, כי הם אוכלים בעיקר נקניקים וגבינות שמנות. אולי בגלל הכמות המטורפת של סרדינים שהם אוכלים בכל הזדמנות, ודגים זה בריא. או אולי בגלל היין, שזול פה כמו שהוא טוב, גם אם הוא עולה 12 שקלים. ואולי בגלל אורח החיים הרגוע וכל הים הזה, והאומנות בכל מקום, שמנקה את העורקים מרעלים.

אנחנו פה בסך הכל שלושה ימים, ואני יכולה להגיד שכבר נסחפתי ואני מאוהבת, ואני רוצה לגור פה, לגדל פה שלושים חתולים ולפתוח מסעדה טבעונית (כי אין פה מספיק אוכל טבעוני, לכל הרוחות!!!) וללכת לים הקפוא, ולהאזין למוזיקת פאדו ולדבר פורטוגזית ולקנות בית ליד הים וללכת בינות לרחובות ימי ביניימים ציוריים ולהתחתן חתונה קתולית עם המדינה הזו. ויהיה בחתונה הזו כיבוד טבעוני מפואר. כולל המאפים הפורטוגזיים שהם חווייה רוחנית, אבל בטבעוני. וכולל ג'ינג'ה.

אי אפשר שלא להתאהב בך, פורטוגל

מה זה ג'ינג'ה? ובכן, הואילו נא בטובכם להמשיך ולקרוא את הפרקים הבאים של הבלוג המתחדש שלי, ולא רק שתקבלו תשובה, אלא גם תסננו קללה עסיסית כמו ג'ינג'ה, ולא תבינו איך לא חשבתם על הגאונות הקולינארית הזו בעצמכם.

בינתיים, אני אלך לטייל בנזרה, שנראית כאילו שהיא יצאה מימי הביניים ומשנות העשרים בו-זמנית.

נ.ב

הבלוג המחודש עדיין בבנייה. זה אומר, שבימים הקרובים אעלה את כל הפוסטים הקודמים של הבלוג, מאז 2013. זה ייקח זמן, אבל זה יקרה.

זה גם אומר, שחלק מהקישורים עדיין לא עובדים. וחלק מהדברים שאני רוצה שיהיו כאן עדיין לא התחילו להתניע. אבל החלטתי לפרסם בכל זאת, כשעדיין לא בנוי עד הסוף, כדי לכתוב יחסית בזמן אמת. בקיצור, סבלנות.

כתיבת תגובה

8 + 18 =

סגירת תפריט
דילוג לתוכן