ובכן, כבר קלטתם את מצבי הרגשי ערב העלייה למטוס. הוא לא השתנה הרבה ברכבת בדרך לשדה התעופה. מעבר לעובדה שניסיתי לנשום בינות לקילוגרמים העודפים שסחבתי על עצמי, ניסיתי גם להפסיק להתייפח ולהיראות טיפה בוגרת. זה לא ממש הצליח. אז משכתי באף. וחיסלתי חבילת טישיו. ועוד אחת.
הייתי צריכה עזרה בהעלאת התיק על הגב שלי ובהורדה שלו. הוא היה לא נוח וכבד כל כך. לרגע נבהלתי: איך, לכל הרוחות, אני אמורה להסתובב ככה? לחפש מקום לישון בו? אני לא יכולה ללכת יותר מחמישים מטרים בלי לקרוס. ועם מזוודה. ושק סופרמרקט.
אמא אמרה, שפשוט ארזתי גרוע. מאד. ושיש עוד המון מקום בתיק ובמזוודה, ושאפשר לאזן את המשקל.
אז
באמצע הרכבת, בדרך לשדה התעופה, פתחתי את התרמיל והמזוודות ושק הסופרמרקט לשם אריזה מחדש של מה שלא הצלחתי לארוז שלושה חודשים.
מזל, לגמרי מזל, שזו היתה רכבת מסוג הרכבות שיש בהן מן חללי-ישיבה מתקפלים ולא נוחים, שאף אחד לא יושב בהם. מלבד כמה נשים, שהביטו בנו במבט תוהה.
אמא צחקה עלי (בסדר, מותר לה), שאני אורזת גרוע.
"איך תסתדרי ככה?" "אח שלך – הוא יודע לארוז. הוא כל כך מסודר, היית צריכה לראות איך הוא ארז את התיק בהודו" (יש לציין, שהיא הצטרפה אליו להודו, אחרי שהוא טייל שם כמה חודשים ונעשה מומחה. אבל נו, מילא. הוא באמת באמת מסודר). "את נראית כמו חורנית ככה". המשיכו להתפלק לה משפטים פולניים, שכולם מקובצים, וזה בדוק, בספרים על משפטים של אמהות פולניות. אבל אני יודעת שהיא אמרה את זה באהדה ובדאגה. וחוצמזה, אין ספק, שגם אני הייתי צוחקת עלי אם הייתי אמא שלי. נראיתי מוזר מאד. ופתחתי את כל תכולת התיק באמצע הרכבת.
התחלנו לעבור על הדברים ולמיין אותם, ואמא פשוט פקדה על התהליך.
זה הזכיר לי את מיקי-מאוס, בסרט "פנטזיה", פוקד על כל המטטאים ודליי המים מה לעשות, כשברקע מוזיקה גדולה מהחיים. המוזיקה היתה צלילי נסיעת הרכבת, והסכנה שהמטטאים ודליי המים יעלו על גדותם ויפשלו עלתה מרגע לרגע.
אז העברנו דברים מתיק לתיק, והצלחנו לרוקן את שקית הסופר.
אמא שאלה אותי: "את רוצה לזרוק את זה?" וענתה לעצמה: "בעצם זה יכול להיות שימושי. תשמרי. אני לא השתתפתי יותר מדי במלל, אלא רק בהנהון ראש ובמילוי אחר ההוראות. בכל זאת, אמא היתה כבר באיסלנד, דרום אפריקה, הודו, גרמניה, אנגליה, צרפת, סין, הולנד, איטליה ובטח שכחתי כמה מדינות. וחוצמזה, יש פעמים שכדאי להקשיב לאמא. אבל אל תגידו לה שאמרתי את זה.
בסופו של דבר, אחרי פחות מחצי שעה (!!! לי זה לקח כל היום!!!) התיק היה מסודר, פחות או יותר, באופן סביר. עם מזוודה. וכמה דברים שמצאו את דרכם בכלל למזוודה של אמא, כדי להקל על המשקל. זה עדיין היה כבד באופן בלתי סביר, אבל נו, נסתדר.
הבטחנו לעצמינו, שהדבר הראשון שנעשה כשנגיע, יהיה לחשוב על ארגון אחר לתרמיל, ולזרוק את המזוודה המתפרקת, שלא תחזיק מעמד יותר משבוע. (הוריי! כי הרי ברור, שהדבר הראשון שצריכים לעשות כשמגיעים למדינה חדשה, זה לארוז בה תיקים).
אגב, לאורך כל התהליך המשכתי, לסירוגין, לבכות. לסמס תמונות שלי כבנאדם שמח לחבר טוב, אבל לכתוב לו שאני בעצם בוכה.
הגענו ממש מהר לשדה התעופה, הזמן עובר בצ'יק צ'אק כשאורזים תרמיל לחצי שנה ברכבת. אז עכשיו כבר הייתי אדם בוגר, הלבשתי על עצמי את התרמיל גדל-המידות והלא-נוח, ביד אחת אחזתי במזוודת התרופות, ביד השנייה במזוודה של אמא, והלכנו לשדה. בכל זאת, אני גם צריכה לעזור לפעמים.
חשוב להדגיש כאן- הפעם האחרונה שטסתי לחו"ל היתה בירח הדבש שלי (שהתקיים שנה אחרי החתונה), כלומר בשנת 2006. הספקתי לשכוח מאז בערך הכל על שדות תעופה. התרגשתי מאד, ואפילו חיכיתי לבידוק הביטחוני, אע"פ שלא היה לי משהו חכם להגיד, אם היו שואלים אותי: "ארזת לבד"?
כששאלו, אמרתי "כן", והשפלתי עיניים, כי זה לא ממש נכון, אבל מה אני אגיד? "אני בת 35 ואמא שלי ארזה לי את התרמיל והמזוודה ברכבת"? חיכיתי גם לראות את המכונה הנוראה, שמקצרת את זמן ההגעה חזרה לארץ, כי נכנסים באמצעות טביעות אצבעות. וככה מכניסים אתכם למאגר הביומטרי, אבל זה לא קשור עכשיו לעניין. (אגב, לדעתי הטביעות שלי שם, עשיתי אותן לפני שחשבתי על זה מבחינה פוליטית).
רוב הזמן של הטיסה ישנתי. יש לי כוח-על: אני די יכולה לישון בכל מקום, אם אני מרגישה בטוחה מספיק. מטוס, אוטובוס, רצפה, כיסא. באור, בחושך, בדממה או בפול-ווליום. היה עדיף שאשן, כי בכל פעם שהתעוררתי וראיתי שאני מרחפת, התחלתי שוב לבכות. אל דאגה, אם חשבתם שההתרגשות הזו תעבור, זה יקח קצת זמן. ועדיין, בכל פעם שאני עושה דבר חדש שלא חשבתי שאני אעשה, או כשאני משנה מקום, ועולה על מעבורת, וסוחבת את התרמיל או רואה נופים מדהימים או נמצאת במקום שגורם לי התפעמות עמוקה, אני בוכה. זו לא רק התרגשות. אלה לא רק הרגשות שכבר הזכרתי בעבר. זו גם הכרת תודה עמוקה.
כשהתעוררתי מדי פעם, אז חוץ מלבכות ולאכול טיפונת, כי הבטן שלי לא מגיבה טוב לאוכל בזמן תנועה של מטוסים וסירות, פגשתי במטוס מישהי ממש נחמדה, לבושה מגניב ביותר. אדמונית ומסבירת פנים. מסתבר, שקוראים לה נני, שהיא גרה בעבר כמה שנים בתאילנד, שהיא עובדת על קו ישראל-תאילנד, ושיש לה ה-מון טיפים. קיבלתי כל כך הרבה המלצות על שווקים, לא את כולן עדיין מימשתי, מכיוון שבבנגקוק הייתי עסוקה במסע-כומתא עם אמא. על כך בהמשך. איכשהו, ובניגוד למה שקורה לי בדרך כלל, שיתפתי אותה במה שעובר עלי.
זה יקרה לי עוד הרבה פעמים. מהסתרה כמעט מוחלטת של מצבי הרפואי, וכנראה בכלל ההתרגשות ובגלל הטיסה והעובדה שאני פשוט עושה את זה – התחלתי לשתף אנשים. לא בהגזמה, לא כ-ל רגע, אבל זה בהחלט קרה וקורה.
התאפקתי לא לבכות. קשה לי לבכות מול אנשים כשאני מדברת על מצבי הרפואי. אני מרגישה כאילו שאני מסכנה או משהו כזה, ושאנשים אולי יחשבו שאני מבקשת רחמים. אבל בכיתי בכל זאת. ואז צחקתי. נני דווקא זרמה עם זה לגמרי.
אני מזכירה אותה, מכיוון שהעזתי לשתף אותה על התיק. על הכובד של התרופות, ועל הדילמה- איך לסחוב את זה? ובכן, בזכותה מצאתי פיתרון: אחרי שהחלטנו שהדרך הטובה ביותר להתנהל היא לרכוש תרמיל, אבל כזה עם גלגלים, שגם אפשר לסחוב כמו מזוודה, גם קיבלתי הוראות היכן ניתן למצוא את התרמיל הנכסף בזול בבנגקוק, איך מגיעים לשם, וכמה זה אמור לעלות. אני חושבת, שאמא שלי נשמה לרווחה יותר ממני. המחשבה, שאני אמורה לסחוב משקלים עודפים על הגב שלי לא ממש עשתה לה טוב. גם לי לא. בערך שעתיים לתוך הטיסה, הצלקת הגדולה שיש לי בבטן התחילה לכאוב ממש. זה קורה לי כשאני סוחבת משקלים כבדים מדי וכשאני עושה יותר מדי תרגילי כושר לבטן. אז כבר הבנו, שלסחוב תרמיל ששוקל יותר מ- 20 קילו על הגב זה דבילי. לא אכפת לי לשלם over weight בכל פעם. כן אכפת לי לשלם על שבר באזור הצלקת.
תאילנד.
הגענו. נחתנו. שוב בכיתי (אני לא מצליחה לעצור את זה, אלוהים אדירים, תעשי משהו!).
הגענו למלון. התאפסנו קצת.
ומה הדבר הראשון שעשינו בתאילנד?
ברור – הלכנו לקנות תרמיל-מזוודה. לא להסתובב ברחוב (הקוואסן), לא לשתות משהו, לא לעשות פוט-מסאג', אפילו לא להודיע לסבתא שהגענו. חדורות מטרה, נסענו מיד להיכן שנני הפנתה אותנו. קנינו שני תרמילים: האחד, תרמיל טיולים עם גלגלים, בגודל אקסטרה אקסטרה אקסטרה אקסטרה לארג', שיכול להכיל ספריה קטנה, חדר אמבטיה בינוני, בית חולים, חדר שינה וחמישה חתולים, ועוד יישאר מקום לקצת קניות. השני, תרמיל שישמש אותי אך ורק למעברים ולטיסות: גדול יותר מתרמיל יום-יום לגב, קטן יותר מהמפלצת האפורה XXXXL. בצבע אדום[1] (שיתאים לסנדלים שלי). גם הוא גדול בהרבה מתרמיל רגיל שתרמילאים סוחבים על הגב כתיק-משנה. אבל הבנו, שעדיף לסחוב את התרופות על הגב בתיק הזה, כתיק-עלייה למטוס/מעבורת/או%D
