אין כמו לעבור מדינה כדי להתאפס ולהתחיל מחדש. והנה, קבלו אותה בזרועות פתוחות כמו מרחביה הפתוחים… לאוס!
את המסע ללאוס התחלתי בקו-פנגן, דרום-תאילנד. בקו-פנגן הייתי כבר בתחילת הטיול, אבל ידעתי שאחזור אליה לקראת הסוף. הבטחתי לקופנגן ולעצמי ולחבר שהכרתי שם, ג'ייסון, שאחזור. להגיע מקופנגן ללאוס זה מסע של כ- 48 שעות. אבל אילו 48 שעות אלו היו!
ראשית, יש לציין, כי ג'ייסון עובד בעבודה הכי טובה בעולם: הוא כותב. הוא קופירייטר לעת מצוא, אבל בעיקר הוא כותב על טיולים בעולם (כן, הוא מסוג האנשים שתמיד רציתם לרצוח מרוב קנאה). הוא התחיל לטייל ולכתוב על זה כשהיה בן 22. מאז עברו 20 שנה. כרגע הוא חי בקופנגן (אחד המקומות המדהימים בעולם), יושב לו שם, מלא בידע שיש לו על העולם ועל טיולים. אז למה לא לנצל את זה לטובתי?
יומיים לפני שעזבתי, קיבלתי מג'ייסון תוכנית-אב מפורטת לגבי לאוס, ויאטנם וקמבודיה (היעדים הבאים שלי, ככל הנראה, אבל הכל נתון לשינוי). כולל היכן כדאי לישון. מה לא כדאי להפסיד. ממי והיכן להיזהר. ועוד כל מיני טיפים קטנים ומגניבים, כמו איפה יש את המסיבות הכי שוות, איפה יש מזנון של "אכול כפי יכולתך" עם אוכל טבעוני במחירים משעשעים. ואיפה יש אינטרנט מהיר, יעיל שעובד.
ג'ייסון הציע לי להתפנק, לשלם טיפה יותר, ולקחת רכבת-שינה VIP. הוא לא פרט יותר מדי, אבל נשבע לי שאמות על זה. בתחילה לא כל כך רציתי, אבל כשהבנתי כמה שעות נסיעה רצופות אצטרך לעשות, וחשבתי על אוטובוס-ישיבה של 18 שעות הרגשתי את הרגליים שלי נרדמות מראש באופן לא רצוני. ודמיינתי את הריחות של השירותים היחידים באוטובוס של 18 שעות. אז הזמנתי כרטיס לרכבת.
ישראל קטנה. קטנטנה. פצפונת. ב- 18 שעות אפשר כמעט לקפוץ על רגל אחת מאילת ועד מטולה. ישראל קטנה, ואני מתלהבת מכל דבר.
השתגעתי על הרכבת. (הגעתי אליה אחרי: מיניואן מהבונגלוס והמתנה שעתיים וחצי, נסיעה במעבורת 3 שעות והמתנה שעה, נסיעה 3 שעות באוטובוס והמתנה שעתיים לרכבת. באיזי.). ג'ייסון אמר לי בדיוק איזה מושב להזמין. יצא, שקיבלתי מושב שלידו גם יש שקע להטענה של הטלפון. ומכיוון שגם היה לי אינטרנט חופשי, מצאתי את עצמי מתפנקת וגולשת חופשי בלי לדאוג לחיי הסוללה. (אני נשבעת, שלפעמים אני דואגת לחיי הסוללה יותר מאשר לחיי שלי).
והרכבת! טדדדם דדם!
תאי שינה עם מזרונים אישיים, שאיש קטן במדים (להלן: הדייל הרציני, יש לשער שאיש בשנות הארבעים המאוחרות לחייו) מסדר אותם ומחליק אותם בשבילי. וילונות לכל תא. כריות מפנקות. מקום להניח את התרמיל הענק שלי, ואת התרמיל הגדול-מאד שלי. ושירותים נקיים וחמודים (אפילו ניתן להשליך את נייר הטואלט פנימה, כי, כמובן, שהוא נזרק החוצה למרחבים הפתוחים. תאילנד, בכל זאת.) והכי הכי חשוב: התנודה הבלתי פוסקת של הרכבת, שגורמת לי להירדם ולהרגיש נינוחה במהירות. ישנתי מצוין, בטח חלמתי על חתלתולים ורודים.
אבל – – לפני שהלכתי לישון החלטתי לבדר את הבטן שלי ולאכול כמו שצריך. אז סימסתי לג'ייסון: "מה יש לאכול על הרכבת?"
"יש קרון חדר אוכל שלם. הוא בסוף הרכבת אם אני לא טועה. תענוג, נכון? הרבה יותר טוב ומגניב מנסיעה באוטובוס."
כמה נוח. הידסתי את עצמי לאחורי הרכבת. ואז גיליתי, שהחיים היפים שלי לא כל כך יפים לכולם אם הם לא משלמים על קרונות VIP. עברתי בין קרונות ישיבה, אנשים ישנים על הרצפה, שירותים בלתי מגניבים בעליל. אבל החלטתי להרגיש עשירה וסנובית. אז המשכתי לחפש אוכל.
קצת לפני שהגעתי לסוף הרכבת, חשבתי שטעיתי (כלומר שג'ייסון טעה. אני לא טועה אף פעם, אם מישהו אחר יכול לעשות את זה בשבילי): את פני קיבלה מוזיקה מחרישת אוזניים (וגרועה, כמו כ-ל המוזיקה ששמעתי בתאילנד), מעין היבריד מוזר של פופ-רוק מערבי מסונתז עם מוזיקה תאית בקולות מתקתקים וצורמניים. בסים לא מכוונים. לא שאני מבינה גדולה בכוונון עדין של צלילים, אבל צריך להיות חרש כדי לפספס את זה. הלכתי בעקבות המוזיקה, כי זה נשמע מדאיג ממש. אולי מישהו בצרה.
המראה שנגלה לעיני, ושקישט את המוזיקה היה הזוי לא פחות: חבורת מלצרים תאית. שיכורים כלוט. מרקדים בתוך המסעדה ובמטבח. משיקים כוסות לחיים. אחת המלצריות היתה, ללא ספק, האירוע המרכזי, כשהיא לוטשת מבט במסך טלוויזיה זעיר, עליו מוקרן MTV, ומעתיקה את הריקודים על המסך, שלא תואמים למוזיקה, שבכלל בקעה מטייפ עתיק, סטייל שנות ה- 80 של המאה הקודמת.
הריקודים ב- MTV שווי ערך לריקודים ארוטיים, אין ספק בכך. השאלה היא, אם המלצרית יודעת את זה, או שהיא בטוחה שככה כל המערביים רוקדים, ולכן היא רוצה לרקוד כמוהם. כי לצערי, הרבה הרבה תאים מעוניינים לחקות את המערב בכל כוחם. גם החלקים המכוערים שבו נראים להם יפים וברי-חיקוי.
עמדתי נדהמת, משועשעת והמומה, לא בטוחה מה כדאי לעשות. האם להסתלק בעדינות ולחזור על עקבותיי, ולקוות שהם לא ראו אותי, או להניח לעצמי להיגרר לארץ הפלאות הזו? לא היה לי הרבה זמן לחשוב על זה, כי יד של מלצרית, שפיזזה ביחד עם האירוטית, לפתה את זרועי. האירוטית הבחינה בי, כי חברתה גררה אותי אליה. מיד התקבלתי בחיוך, בהצעה לשתות איתם וויסקי, ובקרבה ברמה מסוכנת של האירוטית לכיווני, מזמינה אותי לרקוד, כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם. כי ברור, שבשעת ארוחת הערב שלי, אגיע לקרון חדר-האוכל (מושג שנשמע לי בריטי למדי), ואתחיל לרקוד לצלילי הדבר הזה. לא יכולתי להפסיק לצחוק. למזלי, כשאני נבוכה אני צוחקת. זה היה לי מכשול לעיתים קרובות בישראל, כשצריכים להיות נורא רציניים. זה מאד עוזר לי במצבים מביכים. ומצבים מביכים קורים לפחות פעמיים ביום כשמטיילים במזרח אסיה. עד עתה, התוצאות היו תמיד חיוביות כשחייכתי וצחקתי.
סירבתי בנימוס לריקוד, אם כי זרקתי הערת-אגב-נענוע-ישבן לכיוונה, שתבין שאני באה בטוב. העובדה שהגעתי לשבת בקרון-המסעדה לא הטרידה אף אחד מהמלצרים או מהטבחים בקרון. אף אחד מהם לא חשב להחליש את המוזיקה לדציבל ראוי למאכל אדם, או להתפנות אלי שאזמין לאכול. החברה של האירוטית הושיבה אותי ליד שולחן, וחזרה לפזז במרכז המעגל. להשיק לחיים ולהיות מרוצה מהחיים. אז גם אני הייתי מרוצה. באתי לחפש אתונות, קיבלתי מלוכה. או משהו כזה.
בכל אופן, אף אחד לא מבטיח לך לשבוע כשאת מוצאת מלוכה, אז הייתי צריכה לסמן להם, איכשהו, שבא לי להזמין משהו לאכול. בסופו של דבר, הטבחית (נראה לי האישה המבוגרת ביותר בקרון, שהביטה על כל ההילולה ממרחק אומר כמעט-רצינות) הצליחה להסיט את תשומת ליבם של המלצרים, שיש כאן אישה גוועת ברעב, ואפשר לתת לה לאכול משהו, גם אם היא לא רצתה וויסקי.
אז קיבלתי תפריט, והייתי מרוצה כל כך לגלות, שיש תפריט טבעוני[1] כזה, של כמה מנות. לא ממש בדקתי כמה, ומה יש בהן, כי ההסבר היה בתאית.
כשהמתנתי לאוכל, מלצר די מבוגר וחייכן ברמה שכמעט מעקמת את הפנים ניסה לשכנע אותי לרקוד עם מיס ארוטיק שיק. ושאזמין בירה. סירבתי בנימוס לבירה,אם כי הרגשתי שהוא מצליח לשבור אותי עוד רגע. לא תאמינו, אבל אחרי שהוא הביט בי במבט כלבלבי-מסכן כזה, והמלצרים לא הפסיקו למחוא כפיים ולרקוד, ולי לא היה מה לעשות כי הייתי צריכה לחכות לאוכל, אז אפילו רקדתי באמצע לחצי-שניה. מחיאות הכפיים לא ידעו גבולות. לא יודעת למה, הרגליים שלי רצו דווקא להמשיך. אבל הייתי קצת נבוכה מדי לרקוד באמצע הקרון עם בערך עשרה אנשים שאני לא מכירה. בכל זאת, ברור שהצטלמתי עם שתי המלצריות האהובות עלי. ניסיתי לחקות את הפוזה שלהן כדי להיות מגניבה לפחות כמותן.
חזרתי להתיישב, אבל המשכתי לצלם את המאורע ולצחוק בפראות. אולם, העובדה שהצטרפתי אל הרקדנית הראשית היתה מזמינה מדי, כנראה. כמה דקות אחר כך היא התקרבה אלי בצעדים מפתים (או לפחות: מפתים, מנקודת מבטה הנוטה לחשוב שתנועות-פורנו MTV זה מפתה), נצמדה אלי וניסתה להחזיר אותי לרקוד. התוצאה היתה סוג של לפ-דאנס. וזה היה מאד מאד מביך. לא נראה לי שהיא הבינה את המבוכה שלי ואת התנועות העדינות שמסלקות אותה מלעשות דברים יותר מביכים – באותו רגע הגיע האוכל. הטבחית המבוגרת האחראית סילקה אותה במבט נזפני, ועמדה לידי בזמן שהתחלתי לאכול, כאילו שזו משימת חייה שאצליח לאכול משהו.
אגב, למלצרית קראו ג'וי. ובבוקר, כשהיא ראתה אותי סוחבת את התיקים מחוץ לרכבת, היא זכרה את שמי, וצעקה לי מהקרון האחרון: Have a nice trip in Laos, Kelen. (בתמונה הראשית של הפוסט)
בנסיעת הרכבת הבאה שלי, אין ספק. בלי בירה או עם בירה, אני מצטרפת לג'וי מול ה- MTV.
הגעתי לבנגקוק שוב. ואת הפרק על השעות הספורות בבנגקוק, שביליתי בעיקר בבית חב"ד (!!!) אוסיף מתישהו, במירוץ אחר הפיגור בזמנים. מבנגקוק לקחתי אוטובוס לויאנטיאן, עיר הבירה של לאוס.
ואחרי כמעט 48 שעות בדרכים הגעתי ללאוס.
