31.8.2019
לטייל עם נכות כמו שלי זה מתעתע. מבחוץ הכל בסדר. הצרכים המיוחדים שלי לא בולטים, אני עוברת כאחת האדם, וגם מרגישה ככה רוב הזמן, איזה כיף. פעם לא הצלחתי להרגיש כמו כולם. הייתי בטוחה שכולם רואים. ומסתכלים על הבטן הענקית שלי, ובוחנים את הצלקות שלי, כאילו שאין להם בעיות משל עצמם להתעסק בהן.
כשהכל בסדר, גם אני לפעמים קצת שוכחת. זה קורה לי בבית הרבה יותר פעמים, כי נוח יותר בבית. וכשנוח ואני שוכחת, אז לפעמים, פתאום, הנכות (אני פשוט לא יודעת איך לקרוא לה. פעם קראתי לה "הבעיה" אולי נכון יהיה לקרוא לה בשמה, "אטמות פי הטבעת" או "אטמות") מוציאה ראש. יוצאת מהארון. התאפקתי לא לכתוב "את ראשה המכוער", כי אני מאד משתדלת לאהוב אותה כמו שהיא, כלומר אותי כמו שאני. וככל שאני מתבגרת זה קל יותר. וגם קל יותר לסביבת הגיל שלי להבין, כי בגיל 40 הרבה יותר אנשים חווים כאב או קושי, או סתם נהיים פחות שיפוטיים.
לפני 6 שנים בערך התחלתי לכתוב את הבלוג הזה, ואז כתבתי מה זה אומר בשבילי, לטייל בעולם. לצאת כנגד כל הנבואות השחורות שהיו החיים שלי. לגלות שאני יכולה הרבה יותר ממה שאני חשבתי. לשבור את הגבולות של עצמי. ואז לפרוץ אותם. אני כותבת קודם לשבור, כי זה נורא מפחיד ונורא כואב להעז לעשות דברים שהיית בטוחה קודם שאולי תמותי באמת או לפחות מבושה, אם תעשי אותם.
כדי לטייל בעולם, בטח לתקופות ארוכות, אני נערכת בהתאם מבחינה בריאותית. זה אומר שהתיק שלי מלא בשליש ממנו בתרופות או בציוד רפואי כי יש תרופות כל יום וגם המון תרופות ל"מה יקרה אם". זה אומר לעשות חוקן בכל יום. גם בבית אני צריכה לעשות חוקן כל יום, אבל במקלחת שלי ובשירותים שלי ובקצב שלי ובפרטיות שלי.
לעשות חוקן דורש ממני: מים נקיים, זמן של בין 25 ל- 60 דקות בשירותים ובמקלחת. מקום לתלות ולייבש את ערכת החוקן. תכנון מראש.
זה (עדיין) דורש ממני הסתרה, כי זה מאד מביך אותי. אני מוציאה (עדיין) יותר מדי אנרגיה על זה, אבל משתפרת.
במהלך הטיולים שלי, אני ישנה בדרך כלל בהוסטלים. לא האמנתי, לפני 6.5 שנים שאני אעז לעשות דבר כזה. הפעם הראשונה שעשיתי חוקן בהוסטל, בשירותים ציבוריים, היתה פעם שאחריה בכיתי בערך שעה. וכתבתי על זה כאן. מהקלה. מהלם. מהתרגשות. מתחושת הצלחה. וגם מהרגשה נוראה שאני נכה ושאני לא כמו כולם ושזה לא פייר. כן כן, ההרגשה הזו שמרגישים בעיקר כשאנחנו ילדים. חזרתי לגיל שלוש או ארבע, שבו עשיתי בפעם הראשונה משא ומתן עם אלוהים, שיקח את מה שיש לי ושאני אהיה ילדה ממש טובה.
אם אתן שואלות את עצמכן למה לישון בהוסטלים, הסיבה היא מאד פשוטה: כלכלית, אי אפשר לטייל בעולם במשך כמה שנים או חודשים ולשלם על מלונות. זה או טיול קצר או לינה בהוסטלים. והנה עוד סיבה: לישון בהוסטלים זה (בדרך כלל) הרבה הרבה יותר כיף. אמנם מפסידים הרבה פרטיות, אבל מרוויחים יחד. מדברים. פוגשים חברים וחברות לרגע וגם כאלה שנשארים איתך לתקופה ארוכה או לכל החיים. כמה מההרפתקאות הכי מטורפות שהיו לי אי פעם התחילו מלינות בהוסטל, מערב בפאב עם כמה אנשים שישנתי איתם בחדר.
אז איך עושים חוקן? אם הייתן צריכות ללדת פעם (לא יצא לי), ייתכן שחוויתן את זה בעצמכן. ממלאים שקית פלסטיק ייעודית במים (מים לשתיה. לדברי הרופא שלי, פרופסור רפאל יודסין: "מכניסים מלמטה רק מה שאת מכניסה מלמעלה. את הכי איכותי"), בערך ליטר מים. מערבבים עם ממש טיפה סבון (לא חובה, אבל לפעמים עוזר) או שמן פראפין (ממש לא חובה, זה רק במקרי חירום). מחברים צינור לשקית, את הצינור מכניסים לפי הטבעת, מזרימים מים. ואז הולכים לשירותים.
לי אין שליטה מלאה על הסוגרים. זה עניין טריקי, להכניס לגוף שלך ככה ליטר מים. לפני הטיול הראשון שלי, קיבלתי המלצה מהרופא על צינור (רקטלטיוב) מיוחד, שאפשר לנפח אותו עם מזרק בקצה, וככה ליצור מצב שהמים לא יוצאים החוצה. השתמשתי בשיטה הזו כמה פעמים (צריך מזרק גדול ומספיק אוויר) אבל היא היתה לי לא נוחה ולוחצת וכואבת, וגם לסחוב מזרק ענק בתיק זה סיוט בשדות תעופה. פתחו לי את התיק ככה המון פעמים. אז הפסקתי.
זה קצת יותר מסוכן, וזה עשוי להיות עסק מלכלך. עם השנים פיתחתי הליכה חצי ריקודית, שבה אני מחזיקה את כל הגוף חזק חזק כמו פלמינגו, עם רגל מסובבת באוויר, שבה אני מצליחה ללכת עד לאסלה ולשמור על הכל סביבי נקי.
לא תמיד זה מצליח. וכשזה לא מצליח, זה מבאס מאד. זה גם מביך מאד.
אם יש משהו שאנשים בהוסטלים אוהבים אצלי, זה שאני משאירה שירותים מאד נקיים. באמת. בגלל הלחץ שאני אלכלך, המוח שלי מדבר: כולם יצחקו עלייך, או ילעגו לך או יבוזו לך, ואף אחד לא ירצה להתקרב אלייך. כן, ניחשתם נכון, אותו המוח של הילדה מגיל 4 חוזר לפעול. ולכן, אחרי כל פעם שאני בשירותים, אני מנקה אותו. עם סבון שאני מביאה. אני שוטפת את האסלה ואת הרצפה. ואני מ-א-ד יצירתית בנוגע לזה.
עכשיו תחשבו הוסטלים. תחשבו שירותים ציבוריים. הם משתנים מאד. השנואים עלי במיוחד, הם השירותים בתוך החדר. חדר של 4-12 אנשים, עם שירותים צמודים. זה נורא ואיום וסיוט, ולפעמים אני אבחר לוותר על ההוסטל בגלל זה. אבל לא תמיד זה אפשרי. בהוסטל בלאגוש, שלא היתה לי ברירה אלא להיות בו, פשוט בוקר אחד קמתי בשעה 6 כשכולם ישנים, ופעם אחת חיכיתי עד הצהריים שכולם ילכו כבר לים, כדי לעשות חוקן.
לפעמים חוקן מכתיב לך לוח זמנים אחר לטיול (ולחיים בכלל). ובגלל זה אני אוהבת לטייל לאט, בלי לחץ זמן. קשה לי עם טיולים מאורגנים שמתחילים בשעה 8:00 בבוקר אחרי ארוחת בוקר, ואחרי אריזת התיק למלון הבא. זה אומר בשבילי לקום שעתיים וחצי קודם. תנו לי להתחיל את היום בשעה 10:00 בבקשה, כדי שארגיש בחופשה ושאני לא בעבודה.
השירותים הציבוריים האהובים עלי ביותר הם שירותי הנכים, שנועדו לכיסאות גלגלים, אבל וואלה, יצא להם טוב, והם משרתים גם נכים כמוני, שצריכים לפעמים להימלט מעיניים ביקורתיות וזועמות של אנשים שחושבים שאני מנצלת את שירותי הנכים כשכולם מחכים בתור לשירותים הרגילים. למה אני אוהבת אותם? ובכן, קודם כל יש שם מרחב תנועה. שנית, יש ברז מים למלא את השקית (אם לא, אני צריכה לסחוב איתי בקבוק של ליטר וחצי). וקל מאד לנקות אותם בגלל ברז המים, ולא צריך לשמור מים מהבקבוק או להביא עוד, כדי לנקות אחר כך את הכל. וגם, בהוסטלים, לפעמים, לעיתים לא קרובות מספיק – השירותים והמקלחת מחוברים ביחד. שזה כמו להגיע לגנעדן. הכל במקום אחד! אם זה בתוך חדר השינה זה נורא, אבל לפחות לא נורא כמו לעבור מחדר לחדר בתוך חדר השינה של עוד אנשים.
שירותים ומקלחת רחוקים זה מזה, וגם קטנים, זה סיוט. למלא מים במקום אחד בבקבוק. לקחת הכל לשירותים. למצוא מקום לתלות את ערכת החוקן (לפעמים אני מחזיקה אותה ביד, גבוה, כי אין. ואז יש לי רק יד אחת לפעולה). לעשות חוקן. להתיישב על האסלה. ואז לצאת למקלחת להתנקות, עטופה במגבת. ולחזור לשירותים לנקות אותם. כשסביבי עוד אנשים מסתובבים, מצחצחים שיניים, נכנסים ויוצאים מהשירותים, מתאפרים, מתלבשים.
הגיהנום הכי גרוע זה שירותים אקולוגיים מבחינתי, או שירותי שדה ושטח. אני מאד בעד אקולוגיה וסביבה. אבל במקרה הזה, אם אין מים זורמים – אני לא יכולה, פיזית, לעשות את זה. זאת הסיבה שאני לא לנה באוהל בשטח. לצערי. יותר מדי פרוצדורה וסכנות זיהום.
טוב, ברור שאחרי לא מעט שנים, הפכתי להיות די מומחית. עשיתי חוקן בכמעט כל סוג שירותים וסביבה (כולל הרבה מאד שירותי בול קליעה), ניקיתי עשרות אם לא מאות שירותים ביבשות אסיה, אירופה, אפריקה ואמריקה. התפדחתי מליון פעם גם כשאף אחד בכלל לא ראה מה קורה לי. היו לי ביצועים מושלמים וביצועים מקולקלים נורא, שבמהלכם הרגשתי מאד מאד נכה ולא כמו כולם ולמה זה מגיע לי ולמה אני לא יכולה פשוט לקום בבוקר ולשתות קפה ולטייל וזהו.
אבל בסך הכל, חוקן זה כמו לנשום אוויר בשבילי. זה חלק ממהלך החיים שלי. וזה מציל לי את החיים וזה גם מאפשר לי לטייל בעולם ולהיות עצמאית ולא לבקר בבתי חולים יותר מדי כמו פעם, ועוזר לי להיות הרבה יותר גמישה עם התזונה שלי (בלי חוקן התזונה ממש ממש נוקשה כדי לאזן את הנטייה של הגוף שלי לא להיות מאוזן בכל מה שקשור לעיכול המזון החוצה).
ולפני שבוע בערך ערכת החוקן שלי החלה לדלוף. (מים נקיים מהשקית)
בהתחלה, כיוון שהייתי באיזור קמפינג, זה פחות הפריע. כלומר זה הפריע, והבנתי את ההשלכות, אבל ברגע שסיימתי את החוקן שכחתי מזה לגמרי. נמחק לי מהזיכרון. כשיש לי עומס רגשי, ואיום על המערכת, אני נוטה להשתמש במנגנון הגנה מאד יעיל לפעמים, התנתקות. זה עוזר לפעמים כדי להמשיך הכל באופן נורמלי.
אבל אז הגיע יום למחרת. והערכה חזרה לדלוף. ואני נזכרתי שזה בכלל קרה, כי באמת ששכחתי מזה באופן דיסוציאטיבי לגמרי. וכבר ידעתי שמחר אני מתכוונת לשכור רכב ולנסוע מכאן, ושהעניין הזה פחות יעבוד בשירותים של הוסטל, וגם שבכל רגע, הערכה עלולה לקרוס, ואז מה אני אעשה? איך אני אטייל?
עשיתי חוקן. ובזמן שעשיתי חוקן מלמלתי לעצמי: אל תשכחי לסדר את זה אל תשכחי לסדר את זה.
ואז סיימתי ויצאתי החוצה, ודיברתי עם כמה חברים וראיתי כמה כלבלבים. ו… שכחתי מזה שוב.
והגיע יום למחרת. וערכת החוקן דלפה לא כתמול שלום, אלא הרבה הרבה יותר, ככה שאותה כמות של מים שנכנסו פנימה גם טפטפו החוצה. שזה אומר פרוצדורה בעייתית. וגם שאם אני לא אעשה משהו, לא אוכל להמשיך בטיול. המוח שלי התחיל לצפצף abort ship! Mayday! שזה סימן רע מאד, כי זה התנתקות כוללת, ולא התמודדות עם מה שצריך לקרות עכשיו.
אז נשמתי עמוק. עשיתי חוקן. ובכוונה לא יצאתי החוצה מהמקלחת-שירותי נכים המעולים של מחנה הקמפינג הזה. התיישבתי על הספסל שבתוך המקלחת. בודקת שאין תור אחרי, כי זה ממש מלחיץ אותי להפריע לאנשים אחרים, או שידעו שמשהו לא בסדר איתי חס וחלילה. ועשיתי מדיטציה קטנה. כשמסתכלים על זה עכשיו, מדיטציה בתוך השירותים אחרי שעשיתם חוקן, זה משהו שאני מאד ממליצה לנסות מדי פעם. חוויית חיים.
בכל אופן, נשמתי. בדקתי שאני מרגישה את כפות הרגליים. ואת הירכיים והשוקיים. ואת הבטן. ואת הישבן. ואת הידיים והלב והריאות והראש. עשיתי סריקת מערכות. פתאום שמתי לב שבעצם הראש שלי נורא כואב ושהלב שלי דופק נורא חזק. ושהידיים שלי קצת רועדות. ושבכלל לא הקשבתי קודם לגוף שלי, שנורא נבהל. כשהגוף שלי נבהל, אני לפעמים בורחת ממנו כי אני מרגישה קצת כלואה בתוכו. אבל הנה, חזרתי גוף, אני לא עוזבת אותך ולא הולכת לשום מקום, ואנחנו הולכים לפתור את זה ביחד!
ייבשתי את ערכת החוקן. והתחלתי לחפש את כל החורים. אלה לא היו חורים, אלא פשוט כל הדופנות המודבקות של הפלסטיק החלו להשתחרר.
ואז התחלתי לכעוס על עצמי, כי בכל הטיולים לאורך כל השנים, תמיד לקחתי איתי שתי ערכות חוקן. ליתר ביטחון. וארזתי אותן תמיד בשני תיקים נפרדים כמו את התרופות שלי, ככה שאם התיק נגנב, לפחות יש לי ערכה אחת ותרופות בתיק אחר ואני לא נשארת תקועה. אבל הפעם לא לקחתי. בכל השנים, לא השתמשתי בערכה החלופית (חוץ מאשר בויאטנם כשגנבו לי את התיק). והיא סתם היתה עוד משהו שסחבתי ושגרם לי להרגיש שונה מכולם, כי אני צריכה לסחוב יותר מכולם. ועכשיו אני צריכה אותה.
הרגשתי מאד מטומטמת. וכשאני מרגישה ככה, אני גם שוכחת למצוא פתרונות יצירתיים. או פתרונות שנמצאים לי מול העיניים.
אז ישבתי עוד קצת, ואני ועצמי דיברנו קצת. ונרגעתי. ואז אחת מאיתנו נזכרה, שביום הקודם, אחד מצוות האוטובוס תיקן משהו עם איזוליר בנד. ארזתי את כל הדברים שלי בתרמיל הקטן שאני לוקחת איתי למקלחת ולשירותים, אבל את ערכת החוקן החזקתי ביד, עטופה מגבת, כדי לא לשכוח הכל שוב. ואז ביקשתי מהבחור איזוליר בנד. וישבתי בפינה כלשהי בתוך האוטובוס, והדבקתי בסבלנות את כל הפינות והדופנות בחזרה.
עזבתי את קונגלובו ואת השירותים המעולים שלהם, והגעתי לפארו. שם היו שירותים-מקלחת מעולים, לא בתוך החדר וגם – חכו לזה – הפלא שהכי אהבתי בדרום מזרח אסיה ושיש לי בבית מאז שאני ילדה – ברז שטיפה ובידה. זה נדיר באירופה, כמו למצוא פנינה בתוך צדפה. אנשים פה מנגבים את התחת שלהם עם נייר ולא שוטפים אותו באופן יסודי ונקי באמת כמו בנפאל או בתאילנד או בקמבודיה. כשיש ברז שטיפה ובידה טוב, אני לא תמיד צריכה חוקן, והפעם לא הייתי צריכה, והכל היה טוב ויפה ומושלם והרגשתי נהדר, ולא רציתי לעזוב את ההוסטל. זה קשה לעזוב הוסטל עם שירותים כל כך מוצלחים. כן, אחד המדדים הכי חשובים שלי בהוסטל הם חדרי השירותים שלו. אם תשאלו אותי, זה המדד הכי נכון למדוד כל דבר בעולם. מי שמכבד אותך כשאת בשירותים – יכבד אותך בכל מקום.
באוליהו, עיר הדייגים הנחמדת, לקחתי לעצמי חדר לבד. המחיר של חדר לבד באוליהו בעונת הקיץ הוא מחיר של מיטה בחדר עם עוד 8 מטיילים בלאגוס, שעה וחצי מערבה משם. אחרי שבועיים וחצי בהוסטלים, כשאחד בתוך אוטובוס, כשאת צריכה לשמור על הכל כל הזמן מסודר ונקי ולהתחשב באחרים – מהרגע שהגעתי לחדר, לקחו בדיוק 10 דקות עד שהוא היה כולו הפוך, והכל היה מפוזר לכל עבר, כשאני מתענגת על האפשרות לשמוע מוזיקה בווליום גבוה, לא לסגור את דלת השירותים, להסתובב עירומה ולזרוק דברים על הרצפה (סתם, נו, אני לא זורקת דברים על הרצפה. אני מניחה אותם ליד המזוודה, אבל זה קרוב מספיק).
את החוקן של היום הזה שמרתי בבטן לאוליהו. ידעתי שאהיה בחדר לבד, אז חיכיתי להגיע.
ואז.
גיליתי שכל התיקונים וההשקעה שלי באיזולירבנד לא ממש עבדו, כי הערכה המשיכה להתפרק, ומתוך כל הדבק שהדבקתי יפה, נזלו המון המון מים. ואז התחלתי להיבהל. כי לעשות ככה חוקן כשאני לבד בחדר, זה באמת לא נורא, אבל כבר לא נוח גם לי. וגם, בואו נודה על האמת, הערכה הזו לא עומדת לשרוד עוד יומיים. זהו. מתה. הגיע זמנה.
כשאני נלחצת, אתם כבר יודעים, המוח. לא. עובד. התחילו לי תסריטים בראש, איך אני מזמינה טיסה מוקדמת בחזרה (כי הרגשתי עייפה וקצת מוכרעת ומותשת ורציתי את המיטה שלי) ואחר כך איך אמא שולחת לי ערכת חוקן חדשה בדואר מהיר (כבר שלחה לי פעם לתאילנד לשגרירות ככה תרופות וציוד רפואי), ולאן הכי כדאי לשלוח, ומה לעשות בינתיים עד שיגיע הכל, ומה אני יכולה לאכול ואיפה הכי נוח להישאר וכמה כסף זה יעלה לי ואם בא לי בכלל כל זה. והתחלתי (שוב) לבכות ו(שוב) לרחם על עצמי ו(שוב) להרגיש שזה לא פייר ולכולם אין בעיות חוץ ממני ו.. ו…
נכנסתי למיטה הזוגית בחדר המרווח והלבד שלי, שאיזה מזל שבו הייתי. ונרדמתי לכמה דקות. ואז קמתי מאופסת יותר, ונזכרתי – כפרה הופה, פה זו דווקא כן אירופה. פה זה לא תאילנד או נפאל, פה אשכרה יש בתי מרקחת שמוכרים ערכות חוקן, קרוב לוודאי. אז לפני שאת מתקשרת לאמא שלך פשוט תלכי לקנות אחת.
באותה הזדמנות, כל הבגדים שלי היו מלוכלכים וגם המגבת והפריאו, מחודש של שימוש ושל כביסה ידנית בכיורים. אז ניגבתי את הדמעות, הלכתי לקבלה של חדרי האירוח, ושאלתי את האיש בן השמונים לפחות בקבלה, בתנועות ידיים, אם אני יכולה להישאר לעוד לילה. והתפללתי שהוא יגיד כן, כי לפי ניסיון העבר שלי בחבל אלגרב, לא הצלחתי להישאר בשום מקום יותר מלילה שניים. ואז האיש אמר לי "כן", ופתאום הוא נראה לי הסבא הכי חמוד בעולם. ואז נזכרתי שאני צריכה להחזיר את הרכב להשכרה (כל העניין השכיח לי את הנושא, מזל שהיתה לי תזכורת בטלפון). התקשרתי לחברת ההשכרה, שהסכימה להאריך לי את הרכב בשבוע (נדיר גם כן לתקופה). בקיצור, אלוקים אמנם עשתה אותי קצת מקולקלת בצנרת, ולא כמו כולם, אבל כשאני זקוקה לנס גלוי כדי להיות על זה, היא עוזרת לפעמים. אז תודה רבה לפחות על זה. סיכמנו שאבוא לחתום על הארכת הרכב למחרת (פורטוגל בפיגור קל אחרי טכנולוגיית הפקס, האימייל או כל דבר שהוא לא מפגש ישיר).
התיישבתי עם הטלפון. הורדתי תמונה של ערכת חוקן ואת השם של זה בפורטוגזית (כמו באנגלית ENEMA), וליתר ביטחון אם ירימו גבה וישאלו למה, כי אולי כאן צריך מרשם רופא, הורדתי את שם הבעיה הרפואית שלי, ולקחתי איתי את המכתב שאני סוחבת מאז שנת 2013 מהרופא שלי.
נכנסתי לבית המרקחת. חיכיתי חמש דקות בתור. ואז הרוקחת ראתה את התמונה, ובלי שאלות הביאה לי ערכת חוקן חדשה, בדיוק בדיוק כמו זאת של הבית (הופה! אירופה!) בלי לשאול שאלות, גם לא כשלא הצלחתי לעצור את הדמעות. נשארתי בבית המרקחת עוד איזה רבע שעה. התיישבתי, ונתתי לדמעות לזלוג, כי זה יותר מוזר לבכות ברחוב כשאת בחופש.
אני באמת לא יודעת למה בכיתי. הרי זה סוף ממש טוב, ונמצא פתרון כל כך יעיל וכל כך קל, כשבראש שלי הכל היה כל כך קשה ומפחיד. אבל אני חושבת, שהמחשבה, שהצורך לעצור, ולהתעסק באיטמות הזו, בכל פעם מחדש, כאילו בכל פעם כשהכל הולך בסדר והשגרה הטיולית והחוקן כמו אוויר לנשימה – אני שוכחת, ממש שוכחת שיש בעיה. וזה נהדר. אבל אז, היא כאילו מתריעה שהיא שם, האיטמות. ואני עדיין צריכה ללמוד להקשיב לה, ולא לשכוח ממנה. פשוט להיות. היא חלק ממני, אני יודעת. אבל ביליתי כל כך הרבה שנים מחיי בניסיון להפריד בינינו, כאילו שאנחנו לא אותו הגוף ולא אותה הנפש ולא אותו בתאדם בכלל. אבל אנחנו אותה בת אדם. שמטיילת בעולם לא רע בכלל, ועכשיו באירופה זה באמת שיא הקלילות, לעומת, נגיד, החוקן ההוא בלאוס בשירותי בול קליעה עשויים במבוק וללא גג.
אז למה אני בוכה, אפילו עכשיו כשאני כותבת את זה, אני לא יודעת. זה כאילו שבכל פעם מחדש אני צריכה להגיד לך, איטמות, ברוכה הבאה לחיים שלי. את מוזמנת להישאר. נתמודד ביחד. אני מאד אשתדל לא לשכוח אותך או לא להשכיח אותך בכוח מהזיכרון שלי. מגיע לך ומגיע לי יותר מזה.
מה שקרה אחרי שקניתי ובכיתי, הוא שהסתובבתי ברחוב, ומצאתי חנות בגדים נורא יפה ומאד זולה, ורכשתי לי, זו אחר זו, ארבע שמלות. ובאותו היום קניתי לעצמי כל מה שהתחשק לי (כולל כובע קברניטה מאד יפה) ואכלתי חטיפים ובלגנתי עוד יותר את החדר ואכלתי אוכל במסעדה יותר יקרה מהתקציב שלי.
וכשארזתי כדי לעזוב לעיר הבאה, ערכת החוקן הישנה, המודבקת באיזולירבנד, ושעשיתי בה שימוש בתאילנד, באתיופיה, בנפאל, ביוון, בקפריסין ובישאל – שכבה בודדה על המיטה כשהכל היה ארוז. והיה לי נורא קשה לזרוק אותה לפח. כי היי, את היית איתי באש ובמים (המון המון מים).
התיישבתי על המיטה. לקחתי אותה. חיבקתי אותה. אמרתי לה תודה רבה על השירות הטוב שהיא נתנה לי, וסליחה שאני צריכה להמשיך הלאה. קיפלתי אותה יפה, גלגלתי יפה את הצינור, והנחתי אותה בעדינות בתוך הפח, עטופה בנייר טואלט. שתנוח על משכבה בשלום.
אז עכשיו המזוודה שלי יותר כבדה בארבע שמלות וכובע. אבל הן נורא יפות. ויש לי ערכת חוקן חדשה, מבית מרקחת פורטוגלי, בדיוק כמו הקודמת הישראלית, אבל אנחנו עדיין צריכות להכיר. ויש לה עוד המון המון שירותים ומקלחות ברחבי העולם לראות איתי ועם האטמות ביחד.
כן. אני מצלמת חדרי שירותים בכל העולם.