29 באוקטובר 2013.
ירדתי מסירת קליפת האגוז בצעדי איילה-שלוחה ומהירה. התיק על הגב. חוף האי דון-דט, באמצע נהר המקונג חולי כמו חוף ים. ואין צורך לדחוף אף תיק על גלגלים או להעלות 23 קילוגרמים על הגב. תענוג.
נכנסתי לגסט-האוס הראשון שראיתי, בעקבותיי שתי נשים מקנדה.
הזהירו אותי שהתנאים בלאוס הם לא התנאים בתאילנד. ויאנטיאן, עיר הבירה, היא לא דוגמא. אבל דרום לאוס. הו, דרום לאוס הכפרי, המחוספס…
החדר הראשון שראינו, כמו שתיאר אותו בעל הבית: Good view bad room – היה ללא כילות. ללא רשת על החלון. החשמל עבד במסורה (כלומר פעם כן ופעם לא, הפעם לא). השירותים היו שירותי בול-קליעה שראו ימים טובים יותר.
דוש המקלחת ממוקם בדיוק מעל הבור של השירותים.
בלאוס וגם במקומות רבים בתאילנד, מתקלחים בתוך השירותים. פשוט סוגרים את האסלה (אם היא קיימת), עומדים ומתקלחים, מרטיבים ומציפים הכל, כולל נייר הטואלט. מתנגבים ולא מנגבים את הרצפה, כי לעולם אבל לעולם לא תראו מגב. בשביל מה, אם המים יכולים לעמוד או לזרום לאיטם לפתח הניקוז?
כשחושבים על זה (ותאמינו לי, השקעתי שעות רבות של מחשבה על בתי שימוש), העניין הרבה יותר נקי. קל ופשוט, ואפילו אין צורך לבזבז זמן על ניקיון המקלחת. זה חסכוני, זה אקולוגי. ואין ספק, שהשירותים הם המקום הנקי בדרך כלל בגסטהאוסים, שאני לא תמיד בטוחה שמחליפים בהם את הסדינים בין דיירת לדיירת. אז גם אם לא מנקים את בית-השימוש באופן סדיר, אני מאושרת על כל מקלחת של דייר. טפילי הבטן קצת פחות.
הבטתי בחדר. נשמתי עמוק. ידעתי שזה עוד שלב שאני צריכה לעבור אבל החלטתי שלא לעבור אותו כרגע. המשכתי לגסטהאוס הבא. מצאתי חדר באותו מחיר, גם good view גם good room – כלומר באופן יחסי.
חדר לבד, תמורת 30,000 קיפ שהם בדיוק 3 יורו. וחושך. אי אפשר לשהות בחדר סתם כך, כי גם המנורה 10 וואט שתלויה בו, לא ממש מאירה.
בית השימוש, במטוטא מכם, ראוי לתיאור מדויק:
ראשית כל, שירותים פרטיים. בעיקרון. שותפי לבית-הכיסא היו מכונפים ובעלי 6-8 רגליים, חלקם מזדמנים (בעיקר בערבים, כשלא היה להם לאן לצאת לשתות משהו) וחלקם דיירים קבועים שלמדתי להעריך ולכבד ולעיתים לנסות לשטוף בזרם מים. אבל זה רעיון גרוע, כי זרם מים רק גרם להם להתרוצץ ולנוע ככל יכולתם ולהחליף מיקום, למורת רוחן של כפות רגלי. אני מודה ומתוודה- חיפושית אחת כנראה רצחתי בהטבעה אל תוך הכיור, אם כי היא נתנה וואחד פייט. אחר כך הרגשתי רע עם עצמי.
גודלו של חדר התענוגות היה 1X1 מטרים או פחות. ובכל זאת הוא הכיל: אסלה, כיור קטן, חבית פלסטיק גדולה על מנת להוריד מים בדרך המזרח-אסייתית (אם כי הניאגרה היתה נוכחת), פח אשפה לזרוק נייר ודוש מקלחת. אם אתם שואלים את עצמכם איך כל זה נכנס, פשוט מאד: דוש- המקלחת שוב ממוקם בדיוק מעל האסלה. והגיגית נמצאת חצי בחוץ-חצי בפנים, כך שאם רוצים להתקלח עם הדלת סגורה (בשביל מה?), צריכים להוציא אותה החוצה או לדחוס אותה פנימה קצת בכוח, תוך כדי התזת מים לכל עבר, כי לכל הרוחות, ליטרים של מים זה דבר כבד ומרטיב.
כנראה שהחדרון היה עמוס מדי, מכיוון שהוא לא הכיל מראה או מתלה. אבל לאורך קירות העץ בלטו מסמרים, שחיזקו את הקורות, ושימשו אותי כמתלה וכהזמנה לטטנוס. וכנראה שזו הסיבה שהחדר היה חשוך. גם ככה אין מראה, אז בשביל מה לטרוח להאיר? ועדיף לא לראות את האורחים המכונפים ואת הרצפה. ואם תהיתם מדוע, פשוט מאד: לכיור לא מחובר צינור ביוב. זה אומר, שכאשר מצחצחים שיניים, למשל, המים והמשחה פשוט נוזלים להם על כפות הרגליים והרצפה. וכמובן, שלא קיים צינור ניקוז במקלחת. רק חור קטן בקיר, שדרכו יוצאים המים החוצה וזורמים אל הנהר. על מנת שכל זה באמת יקרה, החדר אמור להיות נטוי. והוא, אכן, נטוי. עובדה לא משמחת במיוחד, מכיוון שהחדר הוא בקתת עץ, חלק ממתחם בקתות עץ על קורות-הגבהה מעל הנהר. לא לידו. שכחתי להזכיר שהמים במקונג עשויים להגיע לעומק של 30 מטרים? אה, אז הנה, אני מזכירה את זה עכשיו.
נו, טוב, חשבתי לעצמי. זה עדיף מאשר שירותי בול-קליעה. התנחמתי שוב בעובדה שהמקלחת מעל השירותים (והכיור. והגיגית ולמעשה מעל כל דבר, כולל נייר הטואלט) גם מנקה אותם. אז שווה להתקלח כל יום. לצחצח שיניים או לשטוף כלים עם שאריות אוכל בכיור זה פחות מומלץ.
ג'ולי הקנדית הגיעה כמה דקות אחרי. המלצתי לה על המקום (נו, הוא יותר טוב מהמקום הקודם). היא תפסה את החדר לידי.
ג'ולי בת 31. מקוויבק, קנדה. מדברת אנגלית עם מבטא צרפתי כבד. שמחה בחלקה ומשעשעת. התאפסנו קצת על עצמנו. אני נשמתי עמוק לקרבי את השירותים, וידעתי שהם עוד עומדים להיות בסיסיים הרבה יותר. בעוד מספר ימים, כשאטייל באזור בלתי-מתוייר בעליל. בין כפרים נידחים. חיכיתי לזה, אבל חששתי בו-זמנית.
ואז הלכנו לאכול. כלומר לשתות בירה, כי לג'ולי יש שעה קבועה ביום שהיא "שעת הבירה", למעשה היא בדיוק בזמן שהבריטים נוהגים לסור אל "שעת התה שלהם". יש לה beer o'clock , מנהג חצי-מקודש שאין להזניחו בכל מצב, בכל יום. ויכולת לצרוך 2-3 בקבוקי בירה בממוצע ביום.
וזה מנהג מדבק. מאד.
אחרי שיחת הא-דא טיולית טיפוסית, נכנסנו קצת יותר פנימה. ג'ולי היא מה שנקרא "מטיילת תמידית". היא כבר ביקרה ביותר מ- 50 מדינות, והיא מקפידה לבלות במדינה לפחות 3-4 שבועות. מהנדסת תהליך בחברת IBM, שאפשרה לה לקחת 8 חודשים חופש לטייל. חוץ מזה, היא כבר עשתה עוד שני טיולים "גדולים" בעולם (דרום אמריקה ודרום מזרח אסיה), אחד עם אבא שלה. ופעם בשנה היא גם טסה לחודש למדינה אחרת. ולמרות שיש לה כסף, היא מעדיפה לטייל כתרמילאית. אני מבינה אותה. אין דרך טובה יותר לחוות קצת יותר לעומק את המדינה שנמצאים בה. חוץ מלהישאר לגור בה.
שוב הרגשתי את הקנאה מטפסת במעלה הגב. משחקת איתי ובי.
כשהייתי קטנה קינאתי. קינאתי ב"אנשים הבריאים" שעושים מה שהם רוצים ואיך שהם רוצים. ובוחרים בקלות בלתי נסבלת את היעד הבא.
אני זוכרת את השחרור שלי מהצבא. הייתי בת 21, וכחצי שנה אחרי השחרור הייתי כמעט היחידה מכל בני הכיתה שלי שלמעשה נשארה בארץ. לבד. כולם טסו לטיול תרמילאים ארוך או לעבוד ולעשות כסף.
כשהם סיפרו לי את החוויות שלהם שמחתי איתם. לא הוצאתי מילה על הקנאה הזו, שעשויה לכרסם בהנאה שלהם ולהפוך אותי ליצור מריר. יחד עם זאת, בהיחבא, בלילה, הייתי מנסה למחוק את השיחות והסיפורים והמיילים עם התמונות והחוויות מארצות רחוקות מהזיכרון שלי. ומשכנעת את עצמי שאני עושה מסעות אחרים, ומתחילה ללמוד מוקדם ושזה ישרת אותי אחר כך. ובוכה בשקט מתחת לכרית. ושונאת את העובדה שאני לא יכולה פשוט לשחרר ולתת לזה להיות.
אני לא אוהבת את תחושת הקנאה, היא גורמת לי להרגיש רכושנית וקטנה וקטנונית.
ההשלמה עם העובדה שכנראה לעולם לא אעשה את "הטיול הגדול" שלי הגיעה בצעדים קטנים, שהיו חלק מהשלמה עם מצבי הבריאותי ורומן מחודש עם הגוף שלי שהפסקתי להאשים, בהדרגה, בכל הדברים הרעים שקורים לי. יחד איתה, הפסקתי לקנא והתחלתי לחוש אך ורק אהבה ושמחה עבור אחרים. אולי גם התבגרתי, וידעתי שלכל אחד יש את המחסומים שלו ואת הדרך שלו לעבור אותם.
ההחלטה שלי לטוס כמעט 13 שנים אחר כך הגיעה מתוך גחמה של רגע. אפילו לא חשבתי על זה. יום אחד קמתי בבוקר, כתבתי את "דפי הבוקר" שלי, וקול פנימי עמוק פשוט דיבר אלי ואיתי ומתוכי ומתוך הצמיחה וההבראה של חמש השנים הקודמות לו, ואמר: "כשאת מסיימת ללמוד את טסה לחו"ל לחצי שנה". לא התווכחתי איתו. לא תהיתי לגביו. לא פחדתי ממנו. עשיתי רשימה של הצעדים הבאים שיובילו אותי אל המטרה, כולל לוח-זמנים. התפטרתי מהעבודה שבוע לאחר מכן. הודעתי לאמא, למטפלת שלי ולרופא שלי. סיימתי את התואר במרץ מחודש ועמדתי ברשימה ובלוח הזמנים הזה אחד לאחד. פשוט. ישיר. קל. בריא.
וכאן, באמצע הטיול אני חווה שוב ושוב את אותה קנאה ילדותית שהתביישתי בה כל כך. אני פוגשת אותה עוד הפעם. ותוהה מדוע זה לא מספיק. ומדוע הרצון להיות בדיוק כמו כולם עדיין קיים. ותוהה מדוע העובדה שאני שונה שלא מבחירה גורמת לי להרגיש חולה. וקצת מתביישת שיסתכלו עלי. ושירחמו עלי. או שיצחקו עלי.
אני פוגשת שוב את התחרותיות, שהשארתי מאחור[1]. ואני מכירה את החלקים הטובים בקנאה ובתחרותיות. אבל שופטת את עצמי על התחושה ש"חזרתי אחורה".
והנה ג'ולי. התגלמות הבריאות. התגלמות ההצלחה הכלכלית. ההצלחה החברתית. אינטליגנטית, נראית מצוין. מטיילת. והכל בא לה כל כך בקלות, עד שבא לי לדבוק בה ולקבל קצת משאריות אבקת הקסמים שהיא נולדה אליה. ולרגעים אחרים מתחשק לי לחנוק אותה. האם היא אי-פעם תוכל להבין אותי?
ואז ג'ולי זורקת משפט, כאילו קוראת את המחשבות שלי: "אני לא סתם מטיילת. אני מטיילת כי אני יודעת כמה שאני ברת מזל. ואני רואה חברים שלי למקצוע שהופכים להיות מתנשאים. ובזבזניים. ואטומים לכל מי שלא מרוויח כמוהם. ומאשימים אותו שהוא לא עובד מספיק, ולא רואים את התמונה השלמה. ואני לא רוצה לעולם להיות כזו. ולכן אני בוחרת להיות תרמילאית. ולחיות בצמצום. ולפגוש את המקומיים. ולהבין שאני ברת מזל ולהגיד תודה."
שתקתי. חייכתי אליה. כמעט רציתי לומר משהו, אבל היא המשיכה.
"אני יודעת שאני ברת מזל אפילו יותר, כי יש לי אמא חולה ואחות חולה. והן לא יכולות לטייל. אני טיילתי עם אבא שלי בעולם. שנינו בריאים. ולפעמים נראה לי שהן כל כך מקנאות בי. ולפעמים אני מרגישה קצת רע, למה כ-ל הבעיות של הבריאות נחתו עליהן, ואני יצאתי כזו שלמה ומושלמת. כי לא רק הגופני אצלי עובד כמו שצריך. גם הלימודים באו לי בקלות. וגם העבודה. והכל כל כך קל לי. ולפעמים אני חושבת, שהלוואי שקצת ממה שיש להן עדיף שיעבור אלי, כדי שיהיה מאוזן. זה לא תמיד פייר, אני יודעת."
כמעט בכיתי. "מה יש לאמא שלך ולאחותך, אם אפשר לשאול?"
"אחותי נולדה עם מום בלב. מגיל חמש היא לוקחת כדורים. היא בסכנת מוות כל יום. אסור לה להתאמץ. וכמוך, היא עובדת סוציאלית. משהו שאני בחיים לא הייתי מסוגלת לעשות.
לאמא שלי יש מחלת מעיים כרונית. היא עברה עשרות ניתוחים. היא נתונה לסדר יום קפדני. ולמשטר תזונתי קפדני. והיא צריכה לטפל בעצמה כל יום. אין סיכוי שהיא יכולה לטייל כאן במזרח, בטח שלא עם תנאי ההגיינה הללו."
קפאתי. קארמה לחצה לי על כפתור הדמעות בעיניים וניסיתי לעצור אותן בכל הכוח.
ואז סיפרתי לג'ולי על הטיול הזה ועל המשמעות שלו בשבילי. ועל הבעיה הרפואית שלי.
ואחרי רגע ארוך של שתיקה, גולי רק הביטה בי ואמרה:
"איזה כיף שפגשתי אותך. לראות אותך עושה את כל מה שאמא שלי לא יכולה או חושבת שהיא לא יכולה לעשות. את לא יכולה לתאר לעצמך כמה שזה משמח אותי. אני חושבת, שכשאני אומרת 'כל הכבוד לך', אני אומרת את זה יותר עמוק מאחרים. אני טיפלתי באמא שלי כשהיה לה קולוסטומי. החלפתי את השקיות שלה. רחצתי אותה. עזרתי לה עם חוקנים. ואת פה, עכשיו, לבד. ואני יודעת בדיוק מה זה אומר בשבילך. כלומר לא בדיוק כי לא חוויתי את זה כי אני כל כך בריאה. אבל אני יודעת."
כשמטיילים, מילה טובה וחברות מתרמילאים היא דבר שבשגרה. אבל כמעט תמיד הן ברמה הבסיסית הראשונית של הכירות.
כשמטיילים, מילה טובה שנובעת מתוך הבנה עמוקה של המקום שממנו אני באה, מתוך שותפות, מתוך הערכה וכבוד שנבנים בדרך כלל בחברות ארוכת טווח – היא נדירה. והיא חסרה כל כך לעיתים.
המילים של ג'ולי הציפו אותי בחום. כל רגשות הקנאה והבושה נעלמו. חשבתי על הקושי שלה. להיות בריאה ומצליחנית כל כך לאמא ולאחות כמו שלה זה קושי לא פחות גדול לפעמים. ושמתי את עצמי במקומה. ויכולתי להרגיש את האשמה שלה, על היותה מושלמת ובסדר ומצליחה וברת מזל, כשהאנשים שהיא אוהבת לא. ורציתי לחבק אותה.
אבל קוויבקים לא מתחבקים עם זרים שהם רק הכירו לפני חמש דקות. בטח שלא חיבוקים של התרגשויות.
אז הרמנו לחיים.
ואז ידעתי שנטייל יחד.
[1] אחד הדרכים להתמודד עם הקנאה ביכולות הפיזיות שיש לאחרים היתה להיות תחרותית בענפים אחרים, למשל לימודים. הייתי תלמידה מצטיינת מאז שאני זוכרת את עצמי. משם שאבתי ביטחון עצמי וכוח ועוצמה. קנאה יכולה להיות זרז ומניע טוב. וגם כעס ורצון להוכיח שאני טובה. אבל בשלב כלשהו, כשהרגש הזה לא משרת אותי יותר, כי כבר אין לי מה להוכיח לאף אחד, אותו הרגש עשוי גם להזיק.
