31 באוקטובר 2013
את המסע לדרום לאוס התחלתי חולה.
בויאנטיאן נסעתי לכל מקום על אופניים (זה הכי כיף, הכי זול, הכי שיער מתנפנף ברוח והכי כושר)
בכבישים ראשיים, מאחורי טוקטוקים וטוסטוסים ורכבים פולטי פיח היישר אל הריאות שלי.
הריאות, מצידן, לא חשבו שלא להגיב לדרמה המלוכלכת הזאת ופצחו בשביתת נשימה רבתי. התעוררתי בוקר אחד חסרת נשימה, משתעלת, חסרת קול ומלאה במן נוזלים חשודים בריאות שלי.
הריאות צרחו עלי: "את מתעסקת יותר מדי בבתי-שימוש. מה איתנו? עכשיו נראה לך מה זה!" ודחפו לי התקף אסטמה חריף.
את השיחה עם ג'ולי בארוחת הערב עשיתי למעשה בלחישות, תוך שיעולים עיקשים שנשמעים כאילו יש לי חמש דלקות ריאות לפחות. נשמעתי רע. ממש.
מטיילים מתרחקים ממך, כשאת משתעלת במזרח. כולם מפחדים לחטוף משהו. מצאתי את עצמי מסבירה ליושבים לידי, שזה רק התקף אסטמה ולא סארס.
למזלי, הייתי חכמה מספיק כדי לקחת איתי לדרום לאוס תרופות "ליתר ביטחון". לקחתי כמות שמספיקה בדיוק ל- 11 ימים, כי תכננתי להיות 10 ימים בדרום.
לאוס איננה תאילנד. להלן ציטוט (מתורגם באופן חופשי) מתוך הלונלי פלאנט, בענייני בריאות בלאוס:
"כדאי לנסות לא להיות חולים ולשמור על עצמכם. קחו איתכם אספקת תרופות. נשים, קחו איתכן טמפונים, כי הם קשים למציאה. ואם חס וחלילה אתם נתקלים בבעיה רפואית והיא לא ממוצעת עד קלה – פשוט ותרו על כל טיפול רפואי בלאוס. טוסו לבנגקוק."
שלושה בתי חולים "אפשריים" יש בלאוס, כולם במרכז וצפונה. הדרום לוקה בשירותים רפואיים עד כדי חסר אותם לחלוטין. תרופות? רוקחים לבד. פציעות? מקווים לטוב. בקיצור, תמותו[1].
גם מזג האוויר איננו לטובתי. לחות שונאת אסטמה. אסטמה שונאת לחות. בתאילנד האוויר כולו מלוח באיים, והמלח הוא ברכה לנשימה. כאן סתם לח ובלתי מלוח. ומאובק.
זוהי הפעם השלישית שאני באמת חולה בטיול הזה, ועברו רק שלושה חודשים מאז שיצאתי. הפעם הראשונה היתה בקוטאו, והייתי משותקת מכאבים כמה ימים בגלל דלקת חריפה בדרכי השתן שבחרתי להתמודד איתה בדרכי שלום (כלומר לאט, בלי אנטיביוטיקה ועם צמחי מרפא. מה שגזל ממני 5 ימי טיול). הפעם השנייה היתה בקראבי. מצאתי את עצמי הולכת כמעט שני קילומטרים ברגל, בשיא השרב, עם חום, כדי להגיע לבית החולים. הפחד מדנגאיי או מלריה הציף אותי. בסוף סתם היתה לי דלקת חריפה במעיים, מה שלא הפריע לחוויית בית החולים להיות סיפור חמוד בהחלט; ולרופאה, שראתה את ההיסטוריה הרפואית שלי, לרשום לי מאה ואחת תרופות. אבל זה כבר סיפור אחר. והוא גזל ממני 8 ימי טיול.
פעם שלישית! במקום לבכות, החלטתי לצחוק על זה ועל הרעשים המשעשעים שהפקתי. במקום להיבהל, ניסיתי לנשום עמוק (בחצי-הצלחה). הפעם לא סיפרתי שום דבר לאמא. גם ככה לא היה אינטרנט. ובמקום לחכות כמה ימים לבדוק אם זה יעבור ופשוט לשאוף עוד קצת ונטולין, החלטתי לא לקחת סיכון ולקחת סטרואידים. עשיתי חישוב, שהכמות שאני צריכה לקחת במצבי היא הרבה יותר גדולה ממה שבאמת יש איתי. אז החלטתי פשוט להפציץ את עצמי בכמות גדולה במשך שלושה ימים, ואז להוריד בבת אחת לכמות מזערית ולקוות לטוב לפני שאגיע חזרה לציוויליזציה. או שאטוס לבנגקוק.
אז הפצצתי את עצמי בסטרואידים והחלטתי לא לשכב במיטה ולהתבאס ולבזבז עוד ימי טיול. נרשמתי עם ג'ולי לטיול קייאקים בדלתא של המקונג. יש כאן 4,000 איים. באתי כדי לראות אותם, עם או בלי חמצן.
כשקמנו בבוקר לטיול וחרחרתי לה איזה "בוקר טוב", היא שאלה אם אני בטוחה שאני בסדר. אמרתי שכן. הרגשתי בסדר, יחסית. לא רציתי להתלונן. אני תמיד מפחדת, שאם אתלונן על איך שאני מרגישה, אנשים לא ירצו להיות בקרבתי. מי רוצה אנשים חולים איתו?
הגענו לנקודת האיסוף לטיול (חמישה מטרים ימינה מהגסט האוס שלנו), זאת אחרי שהצלחנו לעבור בנחישות את האישה הקשישה הממורמרת בחדר המחבר בינינו לבין היציאה החוצה.
הסבר קטן:
רוב ההוסטלים ובתי-ההארחה, והאכסניות בלאוס (וגם בתאילנד לא מעט) מנוהלות על ידי משפחה. החוויה הזו בעיני נהדרת: ראשית כל, הידיעה שאת הכסף אני משלמת ישירות למי שמגיע לו ולא לחברה או לתאגיד, המשלם שכר רעב לעובדיו. שנית, אם לא מסתגרים בתוך עצמנו, אפשר להכיר את המקומיים קצת יותר[2]. זאת מכיוון שהמשפחות לא מתגוררות בנפרד ממקום העבודה. מקום העבודה, בין אם זה מקום לינה, בין אם מסעדה, בין אם סוכנות תיירות, בין אם סוכנות להשכרת טוסטוסים – הוא לעיתים קרובות גם הבית. לכן, נפוץ מאד לראות בשעת לילה מאוחרת, כשיושבים במסעדה, ילדים מתרוצצים בפיג'מה ומצחצחים שיניים. הורים פורסים מזרן או פותחים ערסל בחלק אחד של המסעדה או בין השולחנות. לפעמים, אם יושבים במסעדה עד מאוחר, הם מבקשים ממך בעדינות לזוז לשולחן אחר כדי שהילדים יוכלו ללכת לישון. מדי פעם, אם רוצים ליטול ידיים או ללכת לשירותים, צריכים לעבור בתוך הסלון הביתי (אם קיים כזה. לעיתים המסעדה היא בעלת פינת טלוויזיה וספות, המהווים גם את הסלון המשפחתי, כולל תמונות של המשפחה ומקדש קטן לבודהא) ולהשתמש במתקנים הביתיים. בי, על כל פנים, הדבר מעורר ענווה גדולה וכבוד גדול. המשפחה פותחת את דלתה לזרים גמורים, גם אם אחרים רואים בזה רק אקט של רווח. לא פשוט לפתוח את הדלת, לסמוך על אנשים מתרבות אחרת ולהכניס אותם פנימה. "פאלאנג" ששוכחים, למשל, לחלוץ נעליים. או מניחים את הרגליים על כיסא. או, חס וחלילה, נוגעים לילד בראש על מנת ללטף אותו. או סתם משתכרים מדי, מרימים את הקול או מתעמתים. עם זאת, לעיתים החברותא המשפחתית מעוררת גם מצבים מצחיקים או מגוחכים. כמו הקשישה הממורמרת.
אנשים בלאוס הם חייכנים בדרך כלל, ואדיבים ונחמדים (אני יכולה להגיד זאת בשמחה, למרות ההתנסות הראשונים הגרועה שלי עם תושבי לאוס). הקשישה הממורמרת היתה משהו ייחודי שלא נתקלתי בו במשך החודש שלי בלאוס. בכל פעם שעברנו לאיזור השינה שלנו, היינו צריכות לעבור הן דרך המסעדה של המקום (המשמשת גם חדר טלוויזיה, סלון, שולחן לימודים לילדים וחדר אוכל עבור המשפחה) והן דרך המטבח (המשרת את הסועדים ואת המשפחה) והן דרך חדר הסבה של המשפחה, עם מעין רמפה מוגבהת, לידה רדיו גדול המשדר 24\7 המהווה גם חדר שינה משותף: כולם ישנים בצוותא על הרמפה הזו. אה, סליחה. חלקם ישנים באזור ה"צ'יל אאוט" של המסעדה, המרופד במזרנים. ובכל פעם שעברנו, היא היתה באחד מהחדרים הללו ו… התמרמרה בשפה שלא הבנו. מילים בלשו חדה ומתקצפת הופנו לעברנו. היא נשמעה כועסת ומאשימה. ניסינו לשאול על מה ולמה, אבל כל המשפחה מלבד האם לא דיברו מילה אחת אנגלית. האם דיברה אנגלית בסיסית, שמסתכמת בלומר מה המחיר, להורות על התפריטים, להגיד בוקר טוב ולומר: "בואו, תשכירו כאן אופניים. תאכלו במסעדה כאן. תזמינו כאן טיול".
אחרי חשיבה מרובה, החלטנו ג'ולי ואני, שהכעס של הקשישה הוא אולי מכיוון שבחרנו לאכול במקומות אחרים, הזמנו את הטיול בסוכנות אחרת עם עוד חברים. בגסט-האוס שכרנו רק אופניים או שתינו תה או בירה. אבל זו רק השערה. בכל אופן, בכל פעם שעברנו, קיבלנו מטח צורב של משהו שנשמע מעליב. והרגשנו צורך לברוח ואחרי כמה ימים גם לצחוק מהניסיון שלנו לעבור כמה שיותר מהר החוצה או פנימה, לא להיתקל במבט שלה. היא לא אהבה אותנו.
את ארוחת הבוקר הכלולה במחיר קיבלו כולם מלבדי. אני לא אוכלת ביצה, וביקשתי משהו אחר. המלצר הבין: "אני לא רוצה ארוחת בוקר". אחרי שיח-פנטומימה שלא היה מבייש את חנוך רוזן, הוא הבין שאני רעבה והביא לי לחמניה. בלי כלום. עוד 10 דקות פנטומימה זיכו אותי בריבה. ובצחוקים בלתי נשלטים של חמישה צעירים שעבדו במסעדה (וקרוב לוודאי גם גרו בה, ניהלו ממנה סוכנות תיירות, בר, ואולי גם סלון מסאג').
בארוחת הבוקר הכרנו את המדריך שלנו, סוט (חליפה, כן), ואת השותפים: חוזה מצ'ילה וג'ון מסין. טיול מאורגן של ארבעה אנשים בלבד. היינו לבד כל היום, ארבעתנו, חותרים בקייאקים במקונג או מטיילים באזור המפלים ושדות האורז השכנים לו. שטחים בלתי נגמרים של ירוק וחום (המקונג אחרי העונה הגשומה הוא נקי אבל בוצי), של שליו וסוער. של שקט. פכפוך. שאון-מים. ושל סוט, המדריך המגניב והמשעשע, בן המקום, שאי-אפשר לפספס את אהבתו למכורתו. הוא התעכב איתנו על צמחיה ועל בעלי החיים. הסביר לנו על המפלים, על האיים, על מזג האוויר ההפכפך. על האנשים והנוהגים. היה סבלני ואיטי. לא זרז אותנו. לימד אותנו ליצור קולות פיצוץ באמצעות קיפול עלים, לזהות גזע של צמח מסוים, שאם שוברים אותו מקבלים צבע אדום עז – בו משתמשות הנשים למשוך את שפתיהן ולתת סומק בלחייהן. וצחק. והתיז עלינו מים. והשתטה. וקפץ למקונג ואנחנו אחריו. וניסה להבהיל אותנו בסיפורי זוועות על דגים טורפים ונחשים ושאר יצורי-מים שלא ניתן לראות בגלל הבוץ. וכל זה תוך לבוש מלא של חליפה. כולל במים. אה, ושכחתי, תוך כדי חבישת כובע חרוט מקומי. אבל כובעים קיבלנו גם אנחנו וחתרנו איתם בגאווה.
בתאילנד ראיתי הרבה ים. לאוס היא ארץ של נהרות ואגמים. מים. כל כך הרבה מים. מעולם לא ראיתי כזו כמות. כזו עוצמה. בלאוס אפשר ממש לראות כיצד הנהר הוא החיים והחיים הם הנהר. הכפרים למרגלותיו. אורח החיים קשור בעונות השנה ותגובת המקונג. רוחצים בו. סוגדים לו. והוא אדיר ונרחב ומזמין לעיתים. ומפחיד פעמים אחרות. והוא בלתי נגמר ורחב. כל כך רחב, עד שהוא מסוגל להכיל בתוכו 4,000 איים.
החתירה בקייאק שלווה. לפעמים אף אחד לא רוצה להפר את הדממה, רק קולות המשוטים במים. הציפורים, הצפרדעים, הפרות. מדי פעם "סבאי-די" שמח מגדות הנהר או מסירה אחרת שעוברת. נשים יורדות לרחוץ בנהר, עטופות סארונג.
ילדים משתוללים.
דייגים מתקינים מלכודות, יושבים בתנוחה בלתי אפשרית על סירה קטנטנה, בשיווי משקל, קמים והולכים ומתיישבים וחוזרים ומושכים בתוך הזרם מבלי ליפול.
ביובלים קטנים של הנהר רובצים תאואי מים ענקיים וחביבים, כמה פרות יורדות לשתות. להקת אווזים חותרת ואז יוצאת חזרה למשק.
היופי מהפנט אותי. התנועה של המים והחיים משתיקה ומשקיטה. ואני מוצאת את עצמי נושמת עמוק, דרך הריאות השואגות שלי, את כל החיים. וחותרת בקלות, כי איכשהו, היופי מכניס בתוכי חמצן. ושוב, בוכה. וצוחקת. ורוצה לצרוח.
אין לי קול אבל המקונג שומע את צעקת השמחה שלי בוקעת מתוכי, דרך המשוט ואליו. ומחבק אותי כשאני צוללת ושוחה. והפנים שלי שמחות, כל כך שמחות, עד שג'ון אומר לי שהוא חייב לצלם אותי (יש לו מצלמה עמידה במים), ועושה לי בוק-צילום בתוך המים.
אחרי חתירה וטיול של כמה שעות הגענו לקמבודיה.
הגבול עם קמבודיה מסומן במפות, אבל לא מסומן על המקונג. כל מה שצריך לעשות זה לקחת קייאק ולחתור קדימה. סוט צוחק, שהוא יכול להחתים לנו דרכונים.
את ארוחת הצהריים אנחנו אוכלים במסעדה בקמבודיה, על גדות המקונג, בנקודת המפגש בין שתי המדינות, ביתם של דולפוני-נהר נדירים בסכנת הכחדה (באזור הספציפי הזה ישנם 7-10 פרטים בלבד). עוד לא ראינו את הדולפינים. דרוכים. בינתיים אנחנו אוכלים ארוחה גדולה ומספקת, שמכינה אישה מאחד הכפרים.
ואז מתצפת אחד מאנשי הכפר דולפין! אנחנו מחסלים את ארוחת הצהריים שלנו וטסים חזרה לקייאקים כדי לא לפספס. חותרים בשקט, מתקרבים ו… דולפין זהוב קופץ לידנו. אנחנו מחניקים קריאות שמחה. עוד אחד. ועוד. והם נעים ואנחנו אחריהם. מצליחים לקלוט חרטום או זנב או קפיצה קטנה רגעית. שקטה. ג'ולי מהמרת ומוציאה את המצלמה ומצליחה לקלוט דולפין באמצע הקפיצה.
אנחנו ממשיכים לחתור במקונג הבלתי נגמר. לפעמים הוא כל כך רחב, שאנחנו לא בטוחים מה כיוון הזרימה שלו. אי או שניים באמצעו מבלבלים את חוש הכיוון שלנו. סוט יודע את הדרך. יודע בדיוק מתי עמוק במיוחד (30 מטרים עומק) ומתי רדוד ואפשר להתרחץ. מתי הזרם נראה שקט אבל סוחף. ומתי ההיפך. עד שאנחנו מגיעים לקצה המסלול, לכפר באי אחר. מעלים את הקייאקים בעצמנו לגדה. מעמיסים אותם לרכב, שאמור להכיל גם אותנו. והנהג מנסה להתניע. לא מתניע. ושוב. לא מתניע.
כולנו יוצאים החוצה. ודוחפים.
טיפ בלונלי פלאנט:
"אם לא דחפת מכונית בלאוס, לא באמת היית בלאוס. או שנסעת לטיול מפונק מדי".
יש! אנחנו לא מפונקים. אחרי כחמש שעות חתירה אנחנו דוחפים בכל כוחנו את הרכב. הנהג סוחט את המנוע, וברור לכולנו שעוד רגע הוא הורג אותו לגמרי. מסיעים את האוטו לאחור, כמעט מתדרדרים למקונג עם כל הדברים שלנו, ודוחפים. לא עובד. כל גברי הכפר שנמצאים בסביבה באים לעזור. בוהים בג'ולי ובי שדוחפות יחד איתם. הנשים הלאיות צוחקות. המומות. מחליטים לדחוף את האוטו למקום אחר, שבו יש לו יותר מקום לתאוצה. בשביל זה יש צורך להזיז משאית, שתקועה באמצע הדרך. אנשי המשאית הם תאים. אף אחד, חוץ מסוט, לא מדבר מילה באנגלית. אנחנו ממשיכים לדחוף כחצי שעה בחום הקופח. כמה גברים לאים פשוט מפסיקים, הולכים לאחור וממשיכים לבהות בג'ולי, בחוזה ובי. ג'ון מתעצל. הוא על תפקיד הצלם.
ואז…
אחרי כמעט 40 דקות של דחיפה
מוציא אחד מנהגי המשאית שיושב ומצטחק ומביט בנו כל הזמן הזה כבלים.
חוזה, ג'ולי ואני נקרעים מצחוק. אחרינו – כולם. בתוך שתי דקות הרכב עובד, בלי דחיפות. אנחנו יושבים בו, מזיעים, שרירי הידיים מאיימים להיקרע. הריאות שלי מתות, ואני לא מפסיקה להשתעל ולצחוק בו-זמנית.
הדחיפות של ה"פלאנג" מאיימות להיות ההיילייט של היום שלנו ושל כל הכפר. וזה אחרי שראינו דולפינים וחתרנו במקונג לקמבודיה.
התחנה הבאה שלנו: מפלי קונפאפאנג. בגובה כולל של 21 מטרים בכמה מן האשדות. מתפרשים על יותר מעשרה קילומטרים מאורכו של המקונג. כמות המים הזורמת היא 11,000 מ"ק בשנייה בקירוב, אלה הם "מפלי הניאגרה של דרום מזרח אסיה", המפלים הגדולים ביותר באזור זה של היבשת.
ג'ון, ג'ולי וחוזה מגיעים מארצות של מפלים. ובכל זאת נפעמים מהעוצמה האדירה של המים. "מפלי הניאגרה", ג'ולי מספרת לי על הבית, "הם עוצמתיים וגבוהים, אבל לא רחבים כל כך." אנחנו צועדים עשרות מטרים וצועדים עוד, והמפלים שוצפים וקוצפים ומרעימים וסוחפים של מה שנקרה בדרכם.
אני קופאת.
מעולם לא ראיתי דבר כזה.
העוצמה האדירה גורמת לי סחרחורת ממש, כאילו קשה לי לקלוט מה אני רואה. כולם מסתכלים עלי, ואני מסבירה, במבט מתנצל, את ההלם שאני שרויה בו. "אני באה מהמדבר".
ג'ולי אומרת לי אחרי 10 דקות בערך: "המממ מיציתי. ראיתי כבר מליון מפלים."
אני מרגישה שאני יכולה להישאר כאן שעות. רק לבהות במים, כמעט להתחרש מהשאון. להרגיש רוגע מהפנט מצד אחד, ופעימות דחק מצד שני.
בבת אחת אני קולטת את מיתולוגיות המים בדרך אחרת לחלוטין. הדמות הקדושה ביותר לאנשי לאוס, לפני התפרשות הבודהיזם אבל גם היום, כאנימיזם מעורב, היא דמותו של נאגא, נחש-מפלצת הנהרות. אני מביטה בנהר, יכולה לראות את הזרימה מסלע לסלע, את המים רודפים נחשול אחרי נחשול, ממהרים, נעים כמו נחשים אדירים, זוחלים-רודפים אחרי קרבן.
אנשי לאוס שגרים קרוב לנהר עדיין מאמינים בנאגא. בכניסה למקדשים שלהם ניתן לראות פסלי ראשי-נחשים בפה פעור ולשון פתלתלה. כל עוד הנהר יזרום בעוצמות הללו. כל עוד ימשיכו האנשים לחיות על פי קצב הנהר, ליהנות מטובו ולפחד מחרון אפו, נאגא ימשיך להתפתל בתוכם ומחוצה להם.
לרגע אני מתנתקת מהקבוצה. סוט נותן לנו זמן. ואיש איש לעצמו. יש כמה דברים שכוחם מופחת כשחווים אותם בקבוצה. או אם מעזים לדבר בנכחותם. המפלים הללו דרשו ממני שקט מוחלט על מנת להצליח להכיל, ולו במעט, את נשגבותם.
אני נושמת עמוק, שוכחת את עצמי. שוכחת את הגוף. שוכחת את הריאות.
החמצן עובר בי, כאילו מתוך כל תאי הגוף.
מחפשת מילים כדי להביע ביני לבין עצמי את מה שאני מרגישה, ולא מוצאת. שותקת, המוח שותק. החוויה היא פיזית ורגשית כל כך, וכל שאני יכולה להרגיש באותו רגע הוא תפילה. כי היא נושאת בתוכה כוח רב יותר מן המילים. וכוונה של דורי דורות. ונשגבות.
אני מוצאת את עצמי ממלמלת:
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, רוקע הארץ על המים.
ברוך את ה' אלוהינו מלכת העולם רוקעת הארץ על המים.
תודה.
[1] המקומיים הכפריים, כמובן, לא זוכים לכל טיפול רפואי. ילדה שנולדת עם מום כמו שלי בדון-דט… ובכן, אני לא בטוחה שהיא ממשיכה לחיות. כשטיילתי באי בין בתי הכפר הפשוטים, הבסיסיים, לא יכולתי שלא לחשוב על זה. להרגיש צער וגם להרגיש כל כך ברת מזל שידעתי לאן להיוולד.
[2] זאת בתקווה, שלא עברו אצלם יותר מדי "פאלאנג[2]" נצלנים, רעשניים וחסרי כבוד, שגרמו להם לא לאהוב תיירים או לראות בהם אך ורק ארנק מהלך שיש לסבול בהכנעה.
[3] שוב. כי החלטתי לאסוף תמונות שלי עם חתול מכל מקום שאליו אגיע. והנה, התמזל מזלי לפגוש חתול צפון-קמבודי, כשאני בכלל בלאוס, באופן טכני).
