כל הדרך לכאן ברכבת, ישבתי ודיברתי עם קייט, עורכת דין, המעידה על עצמה שהיא "נפש רגישה ואומנותית, הסובלת מנוירוזות, כמו העם הפורטוגלי כולו." עכשיו סופשבוע, וכל הליסבונאים, מיוסרים ומאושרים כאחת, מגיעים לכאן. סטובל היא מן מפרץ יפה, מלא חופי ים, דולפינים, לוויתנים וגם שמורות טבע בין מצוקים.
קייט חקרה אותי שתי וערב על ישראל, החליטה שאנחנו נמרצים יותר, אבל פחות מבינים במנעמי החיים: יין, ים, כלבלבים ואסתטיקה ואומנות.
אחר כך היא שאלה מה דעתי לטפל בה, כדי לצאת מהמלנכוליה, כי היא מחפשת מטפלת אישה פמיניסטית. ולבסוף החליטה שאין צורך, כי עכשיו היא מבינה שלא רע פה כל כך. כי איך יכול להיות שאומה שלמה כמונו הישראלים, לא שותים יין שלוש פעמים ביום. ואז היא חיבקה אותי, נישקה על שתי הלחיים, והסתלקה עם שני כלבלביה (שהקיאו ברכבת) לחוף הים, כדי להרגיע את עצביה.
זהו. אני סופית בתוך רומן של ארווין יאלום.
