בלוג

ז החלטתי לטוס למזרח הרחוק, קצת אחרי שאסיים את חוק לימודיי האקדמיים, שארכו זמן רב מדי.

ההכנות שלי לטיסה היו מאד פשוטות: התעלמתי ממנה כמעט לחלוטין, מלבד שני אספקטים. דיברתי עליה (ברמת השויץ: "כן, אני טסה למזרח עוד מעט. אני מקנאה בעצמי שבעוד 5,4,3,2,1 חודשים וכו'). ועשיתי רשימת תרופות וציוד רפואי. לא תכננתי את הטיסה שלי. לכל הרוחות, אפילו לא טרחתי להסתכל ממש במפה של המזרח הרחוק. התכוונתי לקרוא, להביט, לפחות לזכור איפה בדיוק ממוקמת מיאנמר, יחסית לקמבודיה או ללאוס. לא קרה. כשהתחלתי להילחץ מעצמי הבלתי לחוצה, חברה שלי, אלה, פשוט הציעה לי לתכנן חלק מהטיול או לפחות להוציא מפה כשאני על אחד החופים, בתאילנד. איך לא חשבתי על זה בעצמי?

אה, כן. הכנתי רשימת תרופות. ועבדתי. ולמדתי המון. וחגגתי. ועשיתי עוד כמה דברים, שכרגע לא המקום ולא הזמן לדבר עליהם. אבל היה לי כיף. רשימת התרופות גדלה בהתמדה. וזה מוזר, כי מצד אחד הרשימה היתה מסודרת (בניגוד לרשימת הדברים הנוספים שחשבתי לקחת. חשבתי על כמה בגדים וציוד נלווה, והרשימה השניה התארכה לאיטה, אבל לא ממש הטרידה אותי).

רשימת הסידורים הרפואיים שלי גם גדלה בהתמדה. מלבד החיסונים הרגילים (וכלבת, כי תכננתי להתנדב, היכן שהוא, עם בעלי חיים), תכננתי להיפגש עם המטפלת שלי, עם הרופא שלי, עם רופא המשפחה שלי, לעשות בדיקות דם, להגדיל את מינוני התרופות כדי שאגיע סופר-בריאה, לקחת ויטמינים, לאכול מאד מאד מאד בריא, לחשוב אם יש סוגי מזון שאני צריכה לקחת איתי, ולחשוב על כל התרופות האפשריות והציוד שאני צריכה לקחת.

זה יצא הרבה מאד. לצערי, השמדתי ראיות, ולא קיימות בארכיון תמונות של הרשימה ושל ערימת התרופות שהיתה על השולחן במשרד שלי (במחסן שאמור להיות משרד, אבל זה כבר סיפור אחר).

בפעם הראשונה שאמרתי לרופא המטפל שלי שאני מתכוונת לטוס למזרח הרחוק לחצי שנה, הוא שתק. והסתכל בי במבט מוזר, ואז שאל: "את מודעת לעובדה, שתעברי שם שבעה מדורי גהינום?" ואז הוא שאל אם אני בטוחה. אמרתי שכן. המבט המעט מבוהל התחלף בחיוך ובעיניים מאירות.

אני מתה על הרופא שלי.

זה נשמע מוזר, אני יודעת, שפציינטית תדבר ככה על הרופא שלה. קחו בחשבון, שאני מכירה אותו מאז שאני בת שנתיים. יש בינינו מערכת יחסים ארוכת שנים, אינטימית (בין אם רציתי ובין אם לאו, הוא ראה אותי מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה באופנים שאיש מעולם לא ראה אותי מלבדו ולעולם לא יראה).

אני מודה ומתוודה, שהוא מהווה קצת דמות-אב עבורי.

כל בן-זוג רציני לאורך השנים עבר ביקור אצלו. הוא היה אורח כבוד בבת המצווה שלי, הוא היווה פרק של "דמויות משמעותיות בחיי" כשכתבתי את עבודת השורשים שלי בכיתה ז'. ודמות מפתח נוספת בעבודה שלמה שכתבתי על הר הצופים בכיתה ו', כי שם היה בית החולים שלי, בהר הצופים[1].

בכל יום הולדת אני מקבלת ממנו מסרון או מייל ולפני כן טלפון, והוא מאחל לי מזל טוב. הוא היה אורח בחתונה שלי, והתרגש לראות אותי מופיעה עם להקת רקדניות בטן, כשהבטן שלי חשופה, חושפת גם את הצלקת הגדולה שיש לי שם. תזכורת לאחד הטיפולים הכירורגיים שעברתי בכיתה ו'.

הוא התעצב ביחד איתי כשהתגרשתי.

כשהוא שואל אותי מה נשמע, הוא באמת רוצה לשמוע מה שלומי. ומה אני עושה בחיים. ואם אני מאושרת.

הוא הזמין אותי לתת כמה הרצאות לרופאים ולמשפחות עם ילדים, שיש להם איטמות פי הטבעת. הוא תמיד זמין עבורי. בטלפון. במייל. בסמס. בטלפון הנייד הפרטי שלו. בכל שעה.

כשאני לא מגיעה לטיפולים רפואיים, כי אין לי כוח להרגיש אני נכה או חולה או זקוקה לטיפול – הוא דואג לכתוב לי מייל או להתקשר או לסמס לי, שהוא מתגעגע. "מתי אני רואה אותך? מה חדש?" הן השאלות הרגילות. לעולם לא: "את לא בסדר, את אמורה להגיע לביקורת". בראש השנה ובפסח הוא שולח ברכה.

אם כבר להיוולד עם אטמות פי הטבעת, אני מאחלת לכל אחת שיהיה לה רופא כל כך נהדר כמו הרופא שלי. להרגיש שיש לי בית, כשהגוף שלי קורס או לא מתחשב ברצונות שלי, לדעת שיש לי אוזן קשבת אמיתית, לזכות בהערכה ובתחושה של שוות-ערך, שיש להתחשב בדעותיה, לדעת שאני לא רק "מקרה" – זה אחד הדברים הכי מדהימים שקרו לי ועדיין קורים לי. אין ספק, שיש לזה חלק בעיצוב האישיות שלי. בחוויית העוצמה והכוח שיש לי לאורך השנים.

הדסה "הר הצופים" ולאחר מכן הדסה "עין כרם" הם מקומות שבתקופות מסוימות ראיתי בהם בית שני. במובן הטוב של המילה.

אז הרופא שלי הביט בי במבט עם עיניים מאירות. אני חושבת שהוא היה גאה בי. הוא גם חשב שאני קצת מטורללת. אני יודעת, שמדי פעם, הוא רואה בי הצלחה.

אותה הבעה של אהדה ואהבה ואכפתיות והתגייסות למשימה היתה לו בעיניים, אני זוכרת אותה ממש, כשהודעתי לו שאני מתכוונת להתגייס לצבא. לא להתנדב. להתגייס. ושאלתי אותו איך, לעזאזל עושים את זה. בשיתוף פעולה שלו, התגייסתי לצבא. אני מקווה שיש חוק התיישנות על עבירות-למען-האנושות. בלי היסוס, הרופא הנהדר שלי הסכים לקבל אותי, לאורך כל השירות, בלי תור. מתחת לרדאר. (זה היה בתקופה, שלחיילים מותר היה לבקר רק אצל רופאים מורשים מטעם הצבא.) הוא גם טרח לכתוב מכתבים לכל מי שרק אפשר היה, שאני בסדר ושאפשר לגייס אותי. והפרופיל שקיבלתי היה 45. בגלל האסטמה שלי. לא הורידו לי פרופיל על 85% נכות. למה? כי קצת הסתרתי אותה. לא הייתי רשומה בביטוח לאומי (כי התביישתי), ורציתי, נואשות, להרגיש שייכת. להרגיש שאני מסוגלת. שאני יכולה לתרום. שאני יכולה לעבור טירונות. שאני יכולה להיות רחוק מהבית[2].

אז התגייסתי לצבא, כדי להרגיש אני כמו כולם. והשירות שלי היה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים.

ועכשיו פרשתי בפניו אתגר חדש. אז אחרי הבהלה הראשונית, כל מה שפרופ' רפאל יודסין עשה, היה לפרגן. ולחשוב ביחד איתי, איך אפשר לעשות את זה. דיברנו על תזונה, ועל חוקנים. בדקנו את הקוטר שלי ועשינו הרחבה[3]. וקיבלתי הסבר על חוקן מסוג חדש, שהוא הרבה יותר נוח והרבה יותר נקי. כלומר: שיש בו מעין "פקק", שיכול להחזיק את המים בפנים. תזכרו: אין לי יכולת שליטה על הסוגרים. חוקן בלי פקק הוא עניין מלכלך ובעייתי, בטח במזרח הרחוק.

את כל ההסברים וההכנות והלחץ הרפואי שלפני הטיול (שכלל גם הרבה מאד הכנות הקשורות להיותי אסטמתית, שלוקחת תרופות באופן קבוע, ודואגת מהעובדה שאני נוסעת לארצות לחות במיוחד. לחות לא ממש מחבבת אסטמה. ולהיפך) עשיתי בערך 3-4 חודשים לפניו. זמן מספיק.

ואז קרה דבר מוזר: התחלתי להתעלם.

הלחץ, כנראה, נתן את אותותיו. ואני התעלמתי. והתעלמתי. והתעלמתי. ערמתי את הדברים לטיול לאיטי, עשיתי הכנות לקראתו בבית (למצוא בייביסיטר לחמישה חתולים לחצי שנה זה מסע בפני עצמו). אבל לא באמת קניתי את התרופות. וגרוע מכך- לא ניסיתי את החוקן החדש. הייתי אמורה להתאמן, לבדוק איזה קוטר של צינור מתאים לחוקן. להשיג מזרקים (הפקק בנוי על לחץ אויר, שמזריקים בצינור נפרד). הייתי אמורה לקום בכל בוקר, שעה נוספת יותר מוקדם מהזמן שקמתי, ולעשות חוקן. כדי להתאמן. כדי להרגיל את הבטן. כדי למנוע "נזילות".

נזילות הן משהו שקורה לי בשגרה. כל הזמן. חוקן הוא משהו שמונע אותן כמעט לחלוטין[4]. אבל הוא גם מבאס מאד. וכשהייתי צריכה לקום בשעה 5:00 כדי להגיע לעבודה בזמן, ממש לא התחשק לי לקום בשעה 4:00. תקראו לי עצלנית, פשוט לא התחשק לי.

שבוע לפני הטיסה, פרופ' יודסין מסמס לשאול מה שלומי ומה קורה, ולמה הוא לא קיבל דיווחים על החוקן החדש (למען האמת, הוא סימס וכתב מיילים כבר כמה חודשים לפני כן, אבל טרחתי להתעלם די באלגנטיות.).

אמא שלי כבר היתה בהיסטריה מתקדמת. אני חושבת, שבתוך תוכה, היא שאפה לתת לי כמה סטירות לחי חזקות כדי להעיר אותי.

מישהי בי לא התעוררה. הפחד אולי שיתק אותי. ואולי פשוט ניתק אותי. בסופו של דבר, התעוררתי (קראתי לאמא, היא מהווה שעון-קוקייה מעורר אמיתי ונודניק הכרחי). לא מצאתי את המרשם לערכת החוקן החדשה שהייתי צריכה.

עשיתי חוקן עם הערכה הישנה. זה לא חוכמה בכלל. באמת.

ואז התחיל מירוץ מטורלל ומצחיק, אם מסתכלים על זה מהצד: (נא לקרוא, כשברקע המוזיקה הזאת: http://www.youtube.com/watch?v=KgP95q3fnaY)

• אני הולכת לרופא המשפחה שלי לקבל מרשם חלופי – הוא בכלל לא מכיר את השם הרפואי של הרקטלטיוב הספציפי. הוא בכלל רופא ריאות בהתמחותו. אין לו מושג על מה אני מדברת.
• פרופ' יודסין שולח מרשם חדש של ערכת החוקן.
• אני משוכנעת שיש בכל בית מרקחת כזה דבר. גם הוא. אבל זה מפני שכל החיים שלו הוא מתעסק בחוקנים ובתחת. אני חושבת, שהוא לא העלה בדעתו, שאין זו דרכו של עולם.
• ובכן, ערכות חוקן ורקטלטיוב מיוחד מהסוג החדש – לא היו בשום מקום. רקטלטיוב זה הצינור שמחברים לערכת החוקן. דרכו מזרימים מים+סבון+שמן פרפין לחלל הבטן.
• הולכת לבית מרקחת אחד – לא קיים.
• הולכת לבית מרקחת אחר – לא קיים.
• וכך הלאה, וכך הלאה. רק שתדעו, שבנפת הדרום, מבאר שבע ועד קרית גת – רוב בתי המרקחת לא יודעים במה מדובר. ורובם, דרך אגב, לא מחזיקים יותר מחבילת "טהרמים" אחת. אבל זה כבר סיפור אחר. (כמעט, כי אני צריכה פי 2 יותר מים מאחרים. אני צריכה, כמובן, לעשות חוקן במים מינרלים או מים מטוהרים).
• שלושה ימים לפני הטיסה, אני מנסה לחשוב איפה ניתן להשיג את הערכה. ירושלים רחוקה מדי. אני עובדת עד יומיים לפני הטיסה, כלומר עד יום שישי. ויום שישי זה לא יום טוב במיוחד לנסות להשיג משהו בבתי מרקחת. או בבתי חולים.
• אמא בהיסטריה. באמת. היא כמעט מצליחה להדביק אותי. אני גם חוטפת מקלחת של תוכחה בטונים גבוהים, על כך שאני בנאדם לא אחראי. (כל זה מכיוון שהיא באמת אוהבת אותי.)
• אני מנסה לסנג'ר חברים, שאולי ישיגו לי את הדברים בבאר שבע, בבית חולים. אבל אין למצוא את הדברים בבתי מרקחת. צריך לבקש אותם ממחלקות כירורגיות. אלוהים אדירים!
• ואז אני נזכרת (ההיסטריה מחקה לי את הזיכרון באופן זמני) שהדודה שלי למעשה עובדת בבית חולים רמב"ם בחיפה. אז אפשר לבקש ממנה. ולקבל הכל בפדקס.
• אמא עושה לי שרירים וברוגז, ומסרבת לדבר איתה ולהזמין את הדברים. אני צריכה להיות ילדה גדולה ולעשות את זה לבד. אין כמו חינוך! אין!
• אני מדברת עם הדודה שלי. היא מסכימה לברר. בלחץ זמן.
• אמא לא מתאפקת, ומדברת איתה בדיוק שעתיים לאחר מכן, כשאני בעבודה. מסתבר, שאי אפשר להשיג מבית החולים את הדברים. ומסתבר, שהחומרים הללו נמכרים ללקוחות סיטונאים בלבד. כלומר לבתי חולים. או לבתי אבות. אבל אני סיטונאית! אני צריכה את הדברים לחצי שנה! כל זה מתרחש מתחת לאפי, כשאני בעבודה. היום האחרון לעבודה.
• אמא והדודה שלי נזכרות, שאולי אפשר לפנות למפעל הייצור. אמא פונה למפעל שמייצר ומשווק את הדברים. כמובן, שהם מוכנים למכור רק ללקוחות שאינם פרטיים. אמא מבקשת יפה. מסכימים, אבל רק אם היא תקנה כמויות סיטונאיות.
•  אמא מסכימה.
• בשעות אחר הצהריים, כשאני בדרך חזרה מהעבודה, אחרי שלא חשבתי על הדברים האלה אפילו דקה אחת, אני מקבלת מסרון מאמא: קניתי את הדברים. הם יהיו כאן מחר. שלחו לנו בפדקס.
• כפרה עליה.
• אבל היא נעלבה, שלא כתבתי לה מיד "תודה". דעתי היתה מוסחת באופן הזוי למדי. לא הצלחתי להתרכז בשום דבר, מלבד העבודה ופרידות מחברים. התנהלתי כאילו יש לי חיים אחרים, והטיסה שלי תתנהל בחיים אחרים.
• יומיים לפני הטיסה. אמא קנתה כמויות סיטונאיות. בערך 30 צינורות רקטלטיוב בשני גדלים שונים. 30 זה לא כל כך הרבה. והמחיר, אני חייבת להודות, אידיוטי. בערך 2.5 ₪ לצינור.
• החלטנו, שאת היתר נתרום. או נמכור ביד2. בכל זאת, קשה להשיג את זה.
• השאלה היא, איך מפרסמים צינורות רקטלטיוב לחוקן ביד2. תחת איזו כותרת? ומי יהיה קהל הלקוחות? ניחוש שלי: לצינורות הללו יהיה ביקוש. קהל הלקוחות יהיה חובבי סקס ביזארי למיניהם. ואפשר לגבות על כל צינור לפחות 20-40 שקל.
• והנה, הכנסה צדדית מגניבה. אני שוקלת לפתוח עסק שמוכר ציוד רפואי לקהילת חובבי הביזאר.

הניתוק הפרוע שחוויתי לפני הטיסה ליווה אותי עד הרגע שלפני הרגע האחרון. או הרגע שהרבה אחרי הרגע האחרון.

את היום האחרון ביליתי באריזה. איטית באופן מעורר חשד, שאני על סמי הזיה.

ובכל זאת, למרות שהתחלתי לעשות רשימות ציוד ולהכין את כולו כ- 3 חודשים לפני הטיסה, המשכתי לארוז את התיק עד הרגע שהיינו צריכות לצאת לדרך. כלומר בערך עד 5 דקות אחרי שהיינו צריכות לצאת לדרך.

אגב, התיק לא היה ארוז:

מכיוון שלא ניסיתי לארוז קודם, לא הערכתי נכון את כמות הדברים שאני לוקחת איתי. התרמיל היה קטן מדי. הדברים ה"רגילים" לטיול והתרופות ביחד, היו פשוט הרבה יותר מדי מלהכיל תרמיל מטיילים נורמלי.

• התחלתי להילחץ.
• קראתי לאמא.
• היא התחילה להילחץ.
• אמרתי לה ללכת, כי היא מפריעה לי.

לפחות התקלחתי בזמן. ואפילו התבשמתי. ושמתי אודם.

יצאתי מהבית עם תרמיל שארוז גרוע. עם מזוודה נוספת, מתפרקת כמעט ומתפוררת בצדדים, שידית-הנשיאה שלה גם לא נפתחת – היא היתה מלאה רק בתרופות וציוד רפואי.

אני חוזרת שוב: מזוודה. מלאה. ציוד רפואי.

זה שקל בערך 7.5 קילו.

ועם שק-סופרמרקט מתכלה, שהיה מלא בכל הדברים שלא הצליחו להיכנס לתרמיל.

שק קניות לסופרמרקט.

למזלי, בחרתי את השק שהיה עמיד למים. בתאילנד יש מונסונים.