פרק ה': או טירונות תאילנדית.
אמא תכננה לנו את כל השבועיים הראשונים. לי באמת שלא היה אכפת לאן אני הולכת. הרי יש לי כל כך הרבה זמן. כשהיא שאלה אותי מה אני רוצה ומעדיפה לעשות, אמרתי לה שתבחר מה שהיא רוצה. לי יש את כל הזמן שבעולם אחר כך.
ובכן, אמא לקחה את העניין ברצינות יתירה, ותכננה לנו שבועיים. כשאני אומרת: "תכננה", אני מתכוונת שבקושי נכנס אוויר לנשום בין פעילות אחת למשנה, בין נסיעה לכאן ולכאן, בין אטרקציה לאטרקציה. לא ייפלא, איפה, שלאחר מכן שכבתי בקופנגן על החוף כמעט שבוע, עם ספר, בלי לעשות שום דבר חוץ מלבהות. וקצת לחגוג. ויצא גם שישנתי 14-5 שעות ביום מדי פעם.
אבל היה כיף, באמת.
בקושי היה לנו זמן להיות בבנגקוק אחרי שהגענו אליה. נחתנו, קנינו את התרמילים ויום לאחר קמנו מוקדם בבוקר (מוקדם! שבע !) כדי לצאת לטיול צפונית לבנגקוק. ברור, שהטיול נקבע מראש מהארץ, אז ההרגשה היתה בעיקר של טיול שנתי.
המדריך פנה לכל אחד מהמשתתפים בכינוי "כפרה שלי", להלן: we arrived כפרה שלי. הוא דיבר עברית לא רעה בכלל, לתדהמתי (אם כי היתה לי הכנה מראש, שום דבר לא באמת מכין אותך לעובדה שישראלים פשוט משתוקקים ללמד את המקומיים עברית. יתירה מזו, אם כבר עברית- אז עדיף סלנג דבילי, שהופך, לפחות עבורי, את החוויה למוזרה עד מסוייטת.) כל החברים בטיול המאורגן היו, כמובן, מישראל (כולל במבה). והטיול עצמו יצא מ"המרכז הישראלי בנגקוק", ששם אפשר לאכול אוכל מקומי (כלומר ישראלי), לקנות מוצרים ישראלים, לשמוע מוזיקה עברית, ובאופן כללי – להיות בתאילנד ולהרגיש בישראל. כי נסעו לחו"ל כדי לאכול פלאפל ולשמוע שלמה ארצי. אין ספק, הרגשתי רחוקה מהבית.
אין לי מילה אחת רעה להגיד על האנשים שלקחו חלק בטיול: מנומסים, מסבירי פנים, מקפידים לחנך את הילדים לדבר בשקט, לא לקלל. מחייכים. אני מודה, שהיו לי ספקות. יש לי דעות קדומות, לפעמים מוגזמות, על התייר הישראלי
היינו בבנקוק.
מבנקוק יצאנו לבקר בשוק הצף. בגשר שעל נהר הקוואי. בקנצ'נאבורי. במפלים. רכבנו על פילים (אל תעשו את זה!) והתקלחנו איתם. האכלנו ג'ירפות, שדחפו לנו את הראש לאוטובוס ב"ספארי", שהוא למעשה גן-חיות די עצוב, שבו החיות מתוכנתות לעוט על תיירים ולבקש אוכל. ראינו נמרים מסוממים, שתיירים מצטלמים איתם. בכינו. (אל תלכו לשם!)
חזרנו לבנגקוק. ביקרנו בארמון המלך. (שכיית חמדה מענגת, קיטשית, מרשימה ומתויירת באופן מוצדק). זכינו לראות את אוסף התלבושות של המלכה סיריקייט ולשמוע את הסיפור ההיסטורי הלא-ייאמן של החלטתה להחזיר לנשים התאיות את זהותן באמצעות שחזור תלבושות מהעבר ושחזור אומנויות תפירה, אריגה, שזירה, הפקת משי. עשינו הפסקות אוכל מתוזמנות. וגם הפסקות פיפי מתוזמנות. וגם ישבנו לנוח באופן מתוזמן.
התעייפתם? לנוח זה לחלשים. מדובר בארבעת הימים הראשונים בלבד.
