26.8.2019
היום שלי התחיל אתמול מושלם וחלק. עזבתי סוף סוף את קונגלובו, יש לציין שבעצב רב, אספתי את פיירה שהיתה צריכה לחזור למילאנו, וביחד נסענו בפיאט החמודה שלי לעבר העיר הגדולה של מחוז אלגרבה, פארו. הורדתי אותה בתחנת האוטובוס, חניתי את הרכב בחנייה הציבורית הענקית שבמרכז העיר (בחינם, אם אתם תוהים), ופניתי לעבר המזח העירוני, משם אמורה היתה לצאת המעבורת שהזמנתי מבעוד מועד (למדתי משהו, בכל זאת, על הצורך להזמין דברים מראש ביולי אוגוסט באלגרבה) לכיוון האיים של העיר פארו.
בשעה 12:00 עליתי למעבורת, התיישבתי ליד משפחה פורטוגלית חמודה, שהעתירה עלי המלצות לביקורים בכל מיני מקומות (איזה כיף), ואף הבת הצעירה ניאותה לצלם אותי, בעודה מביימת ומעיפה את אבא שלה מהסיפון, כדי שתהייה לי תמונה לבד. כפרה עליה.
השיט, בן 45 דקות, עבר בנעימים. רוח לא חזקה מדי ולא חלשה מדי. שמש לא חזקה מדי ולא חלשה מדי. המעבורת עברה בינות לאיונים קטנים, ולשמורת טבע גדולה, שנוצרה כאן, בית לעשרות מינים של בעלי חיים ובמיוחד ציפורים. הכל היה מושלם ויפה ונכון, מדוייק כמו תמונה של חופשה אחרי פילטר וריטושים. כך גם האיים שאליהם הגעתי.
במהלך היום שהיה גם מתוכנן (שעות יציאה ושעות חזרה) וגם נתון לשינוי ובחירה (מתי עוברת לאי אחר, וכמה זמן נשארת בכל מקום ומה עושה שם) כתבתי את הפוסטים הבאים בפייסבוק:
הראשון: בעיר הדרומית מזרחית פארו, יש מערכת של איים ונהרות, שיוצרים מרחב גיאוגרפי מעניין. האיים שנוצרים בחיבורים של ים ונהר הם שטופי שמש, מלוחים ומסבירי פנים.
הדרך לאיים היא כולה שמורת טבע.
לקחתי כרטיס hop on hop off לכל היום. כלומר לעלות ולרדת מהטקסי המיימית באיזה אי שבא לי, ולהמשיך שוב, עד שמתחשק לי לחזור.
הסירה עוברת בשלושה איים.
הנה הראשון, אילהה דזרטה. שמורת טבע עם מגדלור, שני חופים גדולים מסודרים, מסעדה אחת שפועלת רק על חשמל סולארי, וכמה צריפים המשמשים כמזנון לחטיפים ולבירה. זהו. נטוש ומשמח.
**בונוס: גם שמורת הטבע באי הזה מריחה כמו תבשיל קארי, כי פרחי הקארי הצהובים שולטים כאן.
והפוסט השני (עמוס תמונות, כי היה כל כך מושלם): האי השני, פארול, חתם את העיסקה בשבילי. לא אגיע לאי השלישי היום.
הפוך מקודמו, זה אי קטן, שהיה בעבר כפר דייגים, ועדיין לעיתים, מתפקד ככזה. אבל, חלק מבתי הדייגים בעבר, הפכו לבתי תיירים בהווה.
הבתים, עם טונות של סטייל, כי ככה פורטוגל. הפעם בסגנון מורי, זכר לשלטון המוסלמי ארוך השנים שהיה כאן.
התחושה היא של מדבר או אואזיס, בתוך אי.
כרגע אני יושבת בבר מסעדה על החוף, דיג'יי כלשהו מנגן להיטים של חופים, כיאה לסרט שאני נמצאת בו. עוד שניה טום קרוז ילהטט לי משקאות.
בינתיים, הזמנתי בלאדי מרי, שידוע שמאד נכון לשתות אותו אחרי שנשרפת בשמש. וודקה במקום מים. מה כבר יכול להשתבש ההפלגה בחזרה?
אין לי מספיק זמן על האי הזה, אני רוצה לגור פה. הוא במרחק שחיה קרירה מהאי הראשון, גם פה יש מגדלור, והרבה סווג מצד אחד וגם הרבה קלישאות חמודות של חופש מצד שני.
אני מתה על קלישאות בחופשה שלי. זה נותן לי להרגיש שאני כמו כולם.
על האוכל, בשתי מסעדות שונות על האי:
פטריות בגריל ולחם טרי + בלאדי מרי.
אספרסו, מיץ תפוזים והשוס של המדינה הזו: תורמוסים כחטיף ברים. התורמוס הזה מוביל, ומשאיר אבק או הבל פה של שום מלפני כולם. מתובל בהררי שום, מלג גס, אורגנו וטיפה לימון.
להתעלף עכשיו. ולא רק מעודף שמש!
**בונוס משימה לקהל הקוראות: סמנו בצבעים עליזים את קלישאות בחופשה שבתמונות, ותזכו לתהילת עולם ולנמשים!
כל זה היה נכון וגם *מדוייק* עד השעה 18:45. או אז, דברים החלו להשתבש.
בשעה 18:30 קמתי באי רצון מהכיסא הנוח שלי בפאב המשקיף על הים, אמרתי שלום לזוג הפורטוגלי הנחמד שישב לידי, ומדי פעם שוחחנו שיחת חולין בפנטומימה על כמה שמדהים ומושלם ופנטסטי כאן, בדיוק במקום הזה.
הסירה המהירה בחזרה לפארו אמורה היתה לצאת בשעה 19:15, ואני רציתי עוד קצת זמן ללכת בניחותא ברחבי האי, לצלם כל פינה וכל בית מעוצב, להתאהב מאד. וזה מה שעשיתי. זה לקח בסך הכל 15 דקות, כי האי קטן וחציתי אותו. וכך, הקדמתי בחצי שעה, וחיכיתי על רציף המזח כבר משעה 18:45 לסירה המהירה.
לא התבאסתי, כי הכל קרה על המזח. ילדים מקומיים וילדים בחופשה טיפסו על גדר המזח וקפצו ממנה הישר למים, ושחו חזרה שוב, ויכולתי להסתכל בהם שעות. סירות מפרס ויאכטות וסירות מנוע שייטו באיטיות בין האי פארול לבין אילה דזרטה, שנמצא בערך קילומטר משם. והחלה שעת דמדומים, והכל היה יפה, והרגיש עדיין מאד מדוייק וחלומי.
כנראה שלתכנן זה לא כזה גרוע, עברה בתוכי מחשבה.
התור ברציף החל להתארך, ומעבורת אחת, עליה כתוב "פארו" הגיע למזח. אף על פי שפני מועדות לפארו, לא עליתי עליה. מוכרת הכרטיסים שלי הדגישה בפני באופן חד משמעי, שאני מגיעה במעבורת ואז משתמשת רק בסירות המהירות בין האיים. שזה הכרטיס שעליו שילמתי, ושאני לא יכולה לחזור במעבורת. שאלתי אותה "אני יכולה לחזור במעבורת?" והיא אמרה לי "לא. אם נסעת בה הלוך, אין אפשרות לחזור איתה. שילמת על נסיעה אחת בלבד".
המעבורת לפארו עזבה את הרציף. השעה היתה 19:15.
נו, טוב, חשבתי. אין מקום ברציף, הסירה המהירה וודאי מחכה שהמעבורת תצא, ואז תגיע.
בשעה 19:20 הגיעה עוד מעבורת, עליה כתוב "פארו". המעבורת חיכתה על הרציף רבע שעה שלמה. הקברניט צפצף וקרא לאחרוני הנוסעים שעל הרציף לעלות. הרציף התרוקן כמעט לחלוטין. ואז, בשעה 19:30 עזבה גם המעבורת הזו.
על הרציף נשארה קבוצת נוסעים אחת, שמחה ונחמדת, שהגיעה ביחד. בזמן ההמתנה ברציף, הם ניגנו בתופים ובאקורדיון, ושרו שירי עם פורטוגליים.
לא דאגתי מהאיחור. זו פורטוגל. דברים לפעמים מתעכבים. הרי לפני שבועיים התעכבתי שעתיים ברכבת. בינתיים נהניתי מהקבוצה השמחה עד מאד כתוצאה מהנוף וגם מהרבה יין.
בשעה 19:45 הגיעה סירה קטנה, עליה עלו אנשים. זו לא היתה הסירה הנכונה. זו היתה סירה פרטית, שהוזמנה על ידי נוסעים אחרים מפארו.
באותה השעה בדיוק הגיעה עוד מעבורת. ואני התחלתי לדאוג. כשאחרון הנוסעים עלה למעבורת, ניגשתי לאחד מאנשי הסיפון, ושאלתי על פארו.
"מה זאת אומרת? המעבורת האחרונה עזבה את הרציף. את לא היית כאן?" הוא ראה אותי, כי הגיע מהיבשה.
"כן, אבל מוכרת הכרטיסים אמרה לי בוודאות לא לעלות על המעבורת, ולחזור בסירה מהירה", השבתי. הוא הביט בי, נבוך, ואמר
"זו היתה הסירה האחרונה להיום. אין סירות מהירות. מוכרת הכרטיסים טעתה. פספסת את המעבורת שלך."
עוד לא הבנתי. המילים לא נכנסו לי לתוך הראש. כנראה מהלחץ. "אבל איפה הסירה המהירה?"
"אין סירה מהירה עכשיו. הסירה האחרונה היא תמיד מעבורת."
אנשי הצוות האחרים קראו לו לעלות, אבל הוא התעכב. כמו כל הפורטוגלים שהכרתי, הוא ניסה לעזור. מרחוק הגיעו בריצה שתי נשים בלונדיניות, מתנשפות. שואלות באנגלית במבטא מודגש אם זו המעבורת לפארו.
"לא, זו מעבורת לאולאהו. המעבורת לפארו יצאה בזמן. גם אתן פספסתן אותה" אמר לנו, ברחמים הולכים וגדלים, איש הצוות. אחת הנשים החלה לדבר איתו בפורטוגלית שוטפת. הוא לא ידע מה לעשות. בינתיים, אני הלכתי לסירה הפרטית, ושאלתי אם אפשר לקחת איתם טרמפ. נהג הסירה סרב, ולא באדיבות דווקא, להפתעתי. גם אחרי שהצעתי לשלם לו כסף תמורת החזרה. ועשרת התיירים מגרמניה הביטו בי ואחר כך באישה הבלונדינית השניה שבעקבותיי (לימים- לינדה), ברחמים גואים.
החושך החל לרדת. האי הזה, שעמוס במהלך היום, הוא כמעט ריק במהלך הלילה. מעט אנשים גרים פה, חלקם מקומיים וחלקם אנשים שזה בית הקיץ הקבוע שלהם. זה אי יפה, שבעבר היה נטוש ובודד, והיום מאוכלס מעט, עם תשתיות בסיסיות בלבד (אין מים זורמים ברוב האי, למשל) ובלי אפשרויות לינה, שאפשר לנחות עליהן במקרה חירום.
הבלונדינית הפורטוגלית (לימים- אחותה של לינדה, שעובדת על האי) התקשרה לשירות מוניות (מוניות סירה), והציעה שניקח מונית. הסכמנו בשמחה, למרות המחיר השערורייתי (45-50 יורו). נהג המונית אמר שיוכל להגיע בעוד כשעה וחצי. הפנים שלנו הפכו אפורות מרגע לרגע.
באותו זמן, המעבורת לאולהו עוד לא נסעה. אחותה של לינדה שאלה את איש הצוות אם נוכל לעלות על המעבורת הזו. הוא לא ידע מה לומר.
"אבל המעבורת הזו נוסעת למקום אחר לגמרי. לעיר אחרת", אמרה לינדה.
"לא בטוח שנהג המונית יוכל להגיע" ענתה אחותה.
המעבורת עומדת לצאת. הקהל השמח שבמעבורת מתחיל לאבד את סבלנותו, ולקרוא קריאות חוזרות לאיש הצוות הנחמד, שמנסה למצוא בתוך מוחו הקודח פתרון.
"אתן צריכות לשאול את הבוס שלי אם אתן יכולות לעלות" הוא אומר לנו באנגלית עילגת, וקורא לבוס שלו, שיורד, קצת עצבני, לראות מה העיכוב.
טדדם!!! הבוס של איש הצוות הוא הגבר הפורטוגזי שישב לידי בפאב כמה שעות קודם. העצבנות התחלפה בחיוך. אחרי כמה דקות הבהרה, הוא העלה אותנו למעבורת. אחותה של לינדה לוחשת לעברינו: "תוציאו כל אחת 10-15 יורו ותשלמו לו. אני אחשוב על משהו בקשר לאולהו".
המוח שלי קצת סרב לעבוד מצד אחד, והיה מאד מחודד מצד שני. זה מה שקורה לי כשאני נכנסת למצבים הזויים כמו זה. המוח אמר לי להקשיב לאישה הזו, ופשוט ללכת אחריה. יהיה בסדר.
עלינו למעבורת בסביבות השעה 20:15. התיישבנו. ואז התחלתי לנשום. עד אז, מסתבר, לא נשמתי. כך גם לינדה. אולהו, הנה אנחנו באות. הרכב שלי אמנם בפארו, בחניה ציבורית, בחושך. וההוסטל שלי עוד 15 דקות נסיעה מחוץ לעיר, אבל לא נורא. וגם לא כל כך אכלתי רוב היום, רק טאפאס קטנים. בכוונה, כדי שיישאר מקום לאכול בעיר העתיקה, או במרינה של פארו. כבר הודעתי להוסטל שאגיע הכי מאוחר לעשות צ'ק אין בשעה 21:00. אבל נו, קורה.
שלחתי הודעה להוסטל שאגיע מאוחר, ושאין לי מושג מתי. התנצלתי.
ושחררתי. לינדה ואני פתחנו בשיחה סוערת, ואחר כך בשיחת הכירות. לינדה מאירלנד, יש לה שלוש אחיות מבוגרות ממנה. כולן נשואות לבחורים פורטוגלים וכולן גרות כאן כבר מעל 20 שנה. לינדה מגיעה לפורטוגל מאז גיל 6 לבקר את האחיות שלה. היא לא מדברת מילה פורטוגזית. היא אוהבת את פורטוגל. היא פסיכולוגית קלינית, שמתגוררת עכשיו בלונדון, הצביעה נגד הברקזיט, ועוברת דירה בעוד שבועיים. חוץ מזה, היא מבלה כאן, בבית הכפרי של אחותה, בזמן שאחותה עובדת די קשה כי קיץ עכשיו ועונת התיירות. והיא מאוהבת בפורטוגל ובאוכל שבה ובאנשים.
"ובשקיעות" היא אמרה לי, כששקיעה מרהיבה הקיפה אותנו מכל העברים.
"אם לא הייתי מפסידה את המעבורת הייתי מפסידה את השקיעה" אמרתי לה, בעוד נוסע שמח מאד מגיש לי כוס סנגריה, כדי שאהנה ביחד איתם.
וכך, מצאתי את עצמי מפליגה במעבורת עם קבוצה שיכורה ושמחה מאד של זמרים ונגנים לעבר עיר אחרת לגמרי, בשקיעה מטריפה מאד, ובחברת לינדה, אשת שיחה נפלאה. העיקר שלא הייתי לבד.
כעבור כחצי שעה, לינדה מקבלת הודעה מאחותה. האחיין שלה יאסוף אותנו ברכב מאולהו לכיוון הבית הכפרי שלה (מצפון לאולהו ולפארו), אבל "שהישראלית שאיתך לא תדאג. אמרתי לו להחזיר אותה לאן שהיא תצטרך".
והכסף ששילמנו למנהל הקבוצה? הוחזר לנו. הוא לא רצה שנשלם.
חוץ מההקלה שהרגשתי, ומהאוויר שמילא את הריאות שלי בנשימה עמוקה, עמדו לי דמעות בקצה העין. כי האנשים ביקום הזה לא מפסיקים להפתיע אותי במחוות אוהבות מאד ואמפתיות ומלאות חמלה.
ואז אפילו נהניתי עוד יותר מההפלגה בת השעה ורבע, בשקיעה ארוכה ארוכה, ורודה וכתומה. לצלילי שחפים, סירות מפליגות ואנשים שרים, וביחד עם לינדה – שאלוהים תברך אותה ואת אחותה ואת האחיין שלה ואת כל המשק שלה אמן.
הגענו לאולהו בחצי חשיכה, אחרי השקיעה האיטית בעולם. וכעבור חצי שעה הורידו אותי בפארו. בחניה הציבורית. בדיוק ליד הרכב שלי. ואני לא הפסקתי להודות. באמת. איך אפשר להודות על דבר כזה?
הייתי נסערת מדי מכדי לנסוע להוסטל, ונזכרתי בתכנון שלי, לאכול ארוחת ערב מוקדמת על הטיילת או על המרינה בעיר העתיקה. התלבטתי לרגע. הגוף שלי עקצץ, ולא הייתי בטוחה אם זה מתח שמשתחרר או כמויות של חול ומלח שדבוקים לי עדיין לבגד הים, שאני לובשת משעה 10 בבוקר.
נשמתי כמה נשימות. התרכזתי. תכנון זה לא הכל בחיים הרי, וגם כשמתכננים – הכל הרי יכול להשתבש. ובכל זאת, יש אנשים טובים ממש. והמוח שלי התחיל לעבוד פתאום, ולחשוב שלא קרה כלום. מקסימום הייתי מחכה למונית שעה וחצי. או לוקחת מונית מאולהו. הכל אפשר לפתור. אבל איזה כיף, שהפעם אנשים אחרים פתרו את הבעיה בשבילי. תודה.
שחררתי. הרגליים שלי הלכו מעצמן לאורך המרינה המוארת באור עדין, לכיוון הטיילת והעיר העתיקה. יום ראשון, ויש שוק אוכל והופעות חיות ומאות אנשים שמחים ברחוב.
התיישבתי בדוכן המבורגרים, הרחק מהרעש. הזמנתי המבורגר טבעוני (כל ההמבורגרים בתפריט יכולים להיות מוסבים למנה טבעונית!) והתקשרתי לנתאי. ואז באמת היו לי דמעות בעיניים. איזה כיף שאפשר להתקשר למישהו ממדינה אחת למדינה אחרת בהינף כפתור. ולעבד את כל הדבר הזה. ולדעת שיש מישהו שישאל אותי בהמשך הערב, אם הגעתי בשלום.
ופתאום לא היה לי תיאבון להמבורגר. אז ארזתי אותו, והלכתי לכיוון ההמון ולכיוון הנערות הצווחות כי בדיוק עלה אליל נעורים כלשהו להופיע על במה ענקית ומוארת. ולכיוון דוכני האוכל. ובעיקר לכיוון דוכני המתוקים.
הפורטוגלים מעולים במתוקים. במאפים מתוקים, שאוכלים כאן 2-3 פעמים ביום כדבר שבשגרה כאילו שאין סוכרת בעולם. במרציפן. בדבש. בפירות. בכל מה שמתוק.
כיאה לניצולת נטישה על אי בודד, ניגשתי לדוכנים המתוקים. ואז קניתי: כדור מתוק של שקדים, חרובים ותאנים; עוגת שמרים-קינמון בטעם ובטכניקת אפייה ייחודית לאיזור הזה, עוד עוגת שמרים והפעם עם מילוי תאנים (כל כך הרבה תאנים יש פה בכל מקום, תודה אלוקים); והכי חשוב: 4 פרוסות ענקיות של נקניק שוקולד עם עוגיות כמו שהיינו אוכלים כשהיינו ילדים. כי אין כמו נקניק שוקולד ילדותי לנחמה. זה מעדן בפורטוגל, ומגישים את נקניק השוקולד כקינוח לגיטימי במסעדות לפעמים. הנה סיבה ממש טובה לאהוב את הפורטוגלים.
כן, כל הקינוחים הללו היו טבעוניים. את מה שלא טבעוני – צילמתי, שזה כמעט כמו לאכול את כל הפאים, עוגות הקצפת, הקרם, מאפי השמרים, מאפי הבצק הפריך ומאפי בצק השכבות הקראנצ'ים והממולאים, שהם הכוכבים של פורטוגל.
ארזתי את כל האוכל הזה. נכנסתי לפיאט שחיכתה לי בסבלנות, ונסעתי את הנסיעה הכי חשוכה שנסעתי אי פעם בחיי, בשעה 23:00. כולל מעבר על גשר, שבחלק אחד שלו אין גדר (!!!) וגם אין שוליים (כן, היו מכוניות שנפלו מהגשר לתוך הים בעבר, אמר לי האיש בקבלת ההוסטל בבוקר למחרת) – כדי להגיע בשעה 23:30 להוסטל המנומנם מאד, ולהשתדל לא לעורר עלי את כעסם של האנשים האחרים בחדר שלי, שכבר ישנו שנת ישרים, בעודי מפרקת את התיק כדי ללכת להתקלח, להוריד ממני את בגד הים, החול, המלח והחוויות המוזרות של היום הזה.
המזרן במיטה היה המזרן הכי נוח שאי פעם ישנתי עליו. נרדמתי בתוך דקה.
והתעוררתי לתוך הוסטל מואר, קרוב לוודאי אחד ההוסטלים הכי יפים שאי פעם ביקרתי בהם בעולם.
