בלוג

נכתב ב: לואנגפראבאנג, לאוס. יום שבת, 27 באוקטובר.

אז הרושם הראשוני שלי מלאוס לא היה מי יודע מה. אחרי כמה ימים בויאנטיאן, שעברו תוך התגברות על הטראומה, ניסיון להפיק ויזה לויאטנם כשעלי להסתגל לזמן לאוס (שעות הפתיחה של השגרירות הן המלצה בלבד. ניתן לחכות 6 שעות בכניסה ולהגיע יום אחרי כן, אם לא פתחנו. תודה.), ניסיון עקר לתקן את המצלמה-העמידה-למים שקניתי והחזיקה פחות מחודש ("אין טכנאי מצלמות בלאוס. אפשר לשלוח לבנגקוק כי יש לך ביטוח. נחזיר לך אותה בעוד חודשיים. עד מתי את בויאטיאן?"), הכירות קצרת-טווח אך חמודה עם תרמילאים ועשרות טיפים ותכנון היעד הבא שלי – – הייתי מוכנה לרדת דרומה.

דרום לאוס הוא איזור פחות מתוייר מן המרכז והצפון, וכמה דברים הסעירו אותי במיוחד. החלטתי לעשות משהו שלא עשיתי עד כה בטיול: להשאיר את המפלצת[1] מאחור בויאנטיאן, אליה אחזור, ולנסוע עם תרמיל קטן יותר (זה שקניתי במיוחד למטרה זו).

להשאיר את התרופות מאחור. את הדאגות. וגם את מה שמרגיע אותי שיהיה בסדר. להשאיר את הכובד והמשקל העודף, את המקום שהן תופסות לי בתיק. להתנייד כמו יתר התרמילאים.

אני יודעת שאני לא אמורה לקנא. אני מי שאני. ויצאתי לטיול הזה תוך ידיעה שאני סוחבת כבודה שעשויה להראות חשודה מול הרשות למלחמה בסמים. בלי זה לא יכולתי לטייל. אבל מדי פעם, כשאני מיטלטלת ממקום למקום עם זרם התרמילאים אני לא יכולה שלא להביט בהם בקצת קנאה. בהליכה הנון-שלאנטית, בתיקים בגודל שפוי ולעיתים בתיקים קטנטנים במיוחד.

מייק. בריטניה. טיילתי איתו במשך שבוע בקו-טאו: נמצא שישה חודשים בדרכים. גודל התרמיל שלו קטן מהתרמיל הקטן שלי. "מה הסוד שלך?" "אני עושה הרבה כביסה. וגילחתי את השיער אז לא צריך שמפו."

אנה. בריטית. נפגשנו במעבורת לקו-טאו: טיילה ברגל (!) במשך חודשיים באירופה עם איזו קבוצה נוצרית סהרורית וישנה במנזרים. עכשיו בחופשה של שבועיים בתאילנד עם חברה. התיק שהיא סחבה איתה באירופה שקל 4.8 קילו. התיק שהיא לקחה עכשיו לחופשה שקל פחות מעשרה. "מה הסוד שלך?" "הכל חתכתי לחצי. היה לי חצי סבון. 2 מכנסיים. 2 חולצות. 2 תחתונים. 2 זוגות גרביים. ומים."

מריה מספרד. אני מטיילת איתה כבר שבוע. כל החיים שלה, למשך שמונה חודשים (או יותר) בתיק מזערי ששוקל 7 קילוגרמים. ראיתי תלמידי בית-ספר עם תיק גדול יותר. "מה הסוד שלך?" "קניתי תיק קטן מדי. אז מה שנכנס- נכנס."

הו, התרמילאים חסרי-הדאגות, שיורדים מהאוטובוס/טוקטוק/רכבת/מעבורת והולכים לחפש גסט-האוס בלי להזיע ממאמץ. לפעמים, כשאני יורדת בעצמי מרכבת, כל מה שאני יכולה לראות זה רק זרם של תיקים שנראים לי תמיד קטנים. קטנטנים. בריאים.

להשאיר את התיק הגדול מאחור דרש התארגנות מחדש ושטף של שאלות: לכמה ימים בדיוק אני נוסעת? כמה כדורים / משאפים / ושאר ירקות אני צריכה לקחת איתי? האם יהיו תחבושות היגייניות באיזורים הנידחים?[2] ואיך יהיו השירותים? וכמה אמצעי ניקיון לקחת? כמה תחתונים?

בסופו של דבר, ואחרי 3 שעות של אריזה מחדש (לאמא זה היה לוקח שבע דקות + זמן לשתות תה) היו לי ארבע ערימות על המיטה:

א) לוקחת בתרמיל מספר 2

ב) משאירה מאחור

ג) לוקחת בתיק הגב[3]

ד) לא החלטתי

הערימה המאסיבית ביותר היתה, באופן לא מפתיע, ערימת ה"לא החלטתי". השעה היתה כבר 11:10. הצ'ק-אאוט של החדר היה בשעה 12:00 בצהריים. התחלתי את היום שלי לפני 6:00 כדי להספיק. ואני במירוץ נגד הזמן.

נשמתי עמוק. "אוקיי, קרן. מה כבר יכול לקרות? יחייבו אותך על עוד שעה? זה יעלה 50 סנט."

אבל זה לא עלה לי שום דבר. הצוות בגסט האוס הזה היה כל כך ידידותי לסביבה, שלמרות שעשיתי צ'ק אאוט מאוחר (13:00 בצהריים, ארוזה כהלכה ומתרגשת. התיק הגדול הופקד למשמרת), עוד הגישו לי תה על חשבון הבית, בזמן שאני מחכה להסעה.

עליתי על ההסעה ועל אוטובוס-הלילה כמה שעות לאחר מכן עם תרמיל מספר 2, תיק הגב, וכמובן, כמו שחזור מדויק של ההכנות שלי לטיסה – עם תיק-בד תלוי של קניות. שחזור מדויק, בגרסא מוקטנת: אני. טיפה מבולבלת. שלושה תיקים.

התיק הגדול המפלצתי הענק נשאר מאחור. הרגשתי עירומה וחופשייה בו-זמנית. לעלות לטוק-טוק בקפיצה בלי לדאוג לבקש עזרה ממישהו להרים את התיק. לסחוב הכל עלי ולהצליח לנשום בלי להתאמץ. להרגיש חופשיה. חופשיה ובריאה. להרגיש כמו כולם. כמו הזרם.

אוטובוס הלילה הוא המצאה לא רעה בכלל. במשך 9 שעות לערך, שני אנשים שמעולם לא נפגשו, חולקים דרגש-מיטה בגודל של מיטת יחיד-צרה. בין אם רוצים ובין אם לאו, אי-אפשר שלא לשמוע את הבל הפה של השכן, ולישון צמודים-כמעט-כפיות בינות לטלטלות האוטובוס בחושך מוחלט. כי את האור מכבים בשעה 21:00. בשעה 3:00 בבוקר בערך עושים עצירה של 15 דקות. לאכול. קבוצת סהרורים, אם היא מצליחה לקום, עושה דרכה לשירותים דווקא, על מנת שלא לחלוק את השירותים היחידים באוטובוס (בול קליעה תוך כדי נסיעה. בסיבובים. כדאי לנסות את זה בבית!) עם עוד סהרורים כמוה, שלא כולם אוצרים בתוכם את היכולת הוירטואוזית של קליעה למטרה תוך כדי תנועה. לא אוסיף ולא אכביר מילים על הכושר שלי. לדמיונכם הפרוע אודה.

12 שעות וקצת לאחר מכן, בישורת האחרונה, כלומר בהפלגה בסירה הפצפונת לאי דון-דט, אי קטנטן באמצע הדלתא של המקונג, בגבול עם קמבודיה, אני שוב יושבת ומתרגשת. להפליג בסירת-קליפת-בננה הזו עם המפלצת זה פשוט בלתי אפשרי. היינו מתהפכים. כמו גם לעבור מאי לאי ומאוטובוס למיני-וואן באיזורים בלתי סלולים. הדרום קשוח. אז גם אני, בלי המפלצת. ואני גאה בעצמי על ההחלטה ומרגישה אמיצה מקסימום כמו סופרוומן. מתרגשת מהיכולת לקפץ עם התיק בין מדרגות ומעברים מבלי להיתקע. ולהראות כמו מטיילת מן השורה, שלא תוקעים בה מבטים בכל פעם מחדש ומגחכים על התיק הענק שלה. וצוחקים עלי שאני מפונקת בתיק עם גלגלים.

לפעמים החופש מגיע מתוך ההיות חלק מהעדר, חסרת פנים. חסרת ייחוד חיצוני. פרטית יותר. לעצמי. בוחרת מתי לבלוט ומתי להעלם. מתי להביט ומתי לדבר. לפעמים החופש מגיע מתוך ההיות בדיוק כמו כולם. והייחודיות שלא מגיעה מתוך ההכרח היא משחררת.

יא אללה. אני מרגישה backpacker לכל דבר. כזו שלא משגיחים בה כשהיא עוברת. ואני מתמזגת עם השמים התכולים והמים החומים-עכורים של המקונג והשקט הדחוס. והיתושים. וקנה-הסוף. ועשרות האיונים הקטנים, המנקדים את המקונג הרחב, שאת שתי גדותיו אי אפשר לראות.

[1] למעשה, מפלצת 2. הטלטלות על מעבורות הלוך ושוב לא ממש עשו טוב לתיק-אוהל-מזוודה שלי, שהוא כמובן חיקוי של חברה מפורסמת, ובהתאם – האיכות. בשש השעות שהיו לי בבנגקוק הספקתי להחליף תיק ולהעביר את כל הכבודה לתיק אחר. חכו עוד שלושה שבועות בלבד. התיק השני כבר עומד בפני פירוק, בלאוס.

[2] התשובה היא: לא. ונתקעתי בלי.

[3] שגם הוא נראה כמו פיל ביחס לתיקים של האחרים.