התחנה הראשונה שלנו היתה מפל פסואן. מתוייר כהלכה (כלומר מוגזם מדי בשבילנו), אבל אם לרגע סוטים מהשביל שבו כל התיירים הולכים (כלומר מנקודת הצילום הרומנטית על הגשר לכיוון המסעדה המתומחרת באופן מוגזם עם אוכל בינוני), אפשר ליהנות משקט מהפנט. ומצליל פכפוך וזרימת מים, בניגוד לצליל מחריש אוזניים במפלים הגדולים.
איזור הבולאבן פלאטאו שופע מפלים ונהרות. עד לפני עשור, התעבורה הנפוצה ביותר היתה דרך המים, עם מסלוליהם של הנהרות השונים. בספינות איטיות, ענקיות וגמלוניות התלויות בזרם הנהר, בעונה (אם אין מספיק גשם, דוחפים). לצערי, כלי התחבורה הזה הולך ונעלם לטובת רשת סלולה ומסודרת (יחסית) של כבישים, שהופכים את המעבר ממקום למקום למהיר הרבה יותר (ועדיין, לאיטי באופן מעורר השתאות). הסיכוי לטייל ולהשתמש בספינה איטית הולך ויורד. הלונלי פלאנט מגדיר זאת כאחת ההרפתקאות הטובות ביותר שכדאי לעשות בלאוס. מצד שני, הרפתקה כזו אורכת בין יומיים לשבוע, ועם ויזה מוגבלת ל- 30 ימים, הבטחתי לעצמי שאחזור ללאוס ועוד אשוט בנהר ביחד עם מקומיים המעבירים סחורות.
אין ספק, שלאוס היא ארץ מפלים משגעת, מה שהופך את הנופים בה למרהיבים ומפותלים, ממישור לאזור הררי. משדות אורז למטעי פפאיה, בננות ותה. הצטלמנו, כמיטב מסורת התיירים, על הגשר, והלכנו לסקור את השטח, אחרי אכילת 10 בננות שקנינו בפחות מדולר באותו הבוקר.
יער טחוב נגלה לפנינו, מלא יובלי-נחל קטנים ושמחים. מדי פעם השמש מציצה מבעד לענפים, והמים זוהרים לכיוונה. גשרוני-עץ קטנים מאפשרים מעבר כמעט בטוח מצד אחד של הנחלים לצדם השני. שבילי עצים, שבילי אבנים, שבילי עשב. מאות פטריות מציצות מהאדמה או מקרומי העצים. ניחוח קבוע של אחרי-הגשם. ציפורים, חיפושיות ואלפי אלפי אלפי פרפרים. ענני הפרפרים כמעט מקיפים אותנו בקליידסקופ צבעוני. מפרפרים קטנים ועד פרפרי-ענק בגודל של ציפורים.
עוד בדון-דט ג'ולי ואני מתפעמות מן הפרפרים (ראיתי כמות נכבדת גם בתאילנד, אבל לא עננים שלמים). ג'ולי נחושה בדעתה לצלם פרפר. בתמונה מושלמת. אנחנו עוצרות את הנשימה בכל פעם שפרפר נוחת לידינו. עוקבות אחריו בעודו מרפרף, כמעט מצליחות לצלם.. והופ! הוא טס לדרכו, מותיר אותנו וחצי-תאוותנו בידינו.
לאוס מכונה "ארץ אלף הפילים", שכן היא אחת מהמדינות היחידות שעדיין מתרוצצים בה להקות-פרא של פילים (לא ראיתי. מתווסף לרשימה של "לבוא שוב ללאוס. לראות פילים."). אני משנה את השם ל"ארץ אלף הנהרות" מפני שלא ראיתי אף פיל. ג'ולי משנה את השם ל"ארץ אלף הפרפרים". אנחנו מחליטות החלטה אמיצה: לא חוזרות לפאקסה מבלי להשיג תמונת פרפר מושלמת. ויהי מה! כך, לאורך הטיול שלנו, אנחנו מוצאות את עצמנו מפסיקות כל דבר אחר שאנחנו עושות על מנת לצלם פרפר. רודפות אחרי פרפרים במקום לטוס לשירותים. עוצרות את הנשימה שפרפר לא יברח במקום לשלם בדוכן. קופאות במקום. מצביעות. מסמנות עם העיניים במקום לשוחח עם מקומיים שפונים אלינו בשאלות. מצליחות לצלם פרפרים, אבל רחוקים מתמונה מושלמת. לא אמרנו נואש.
אנחנו ממשיכות לטייל ביער, ומגיעות למה שנראה כמו מרחב תיירותי בבניה. בונגלוס חמודים מעץ, בסגנון בנייה של הקאטו, קבוצה אתנית, אחת מתוך 149 קבוצות אתניות בלאוס (149 הוא המספר על פי תושבי לאוס בעצמם. המספר ה"רשמי" של הממשלה הוא 79). הבקתות נחות ממש ליד נחל ושורה של מפלים קטנים ומכשפים. כמו להיכנס לתוך ארץ אגדית ולפגוש כפר קטן של יצורי-כשף. אני הולכת וחולמת בהקיץ.
כשהייתי קטנה, קראתי בצימאון כמעט כל דבר, אבל הסוגה המועדפת עלי היתה, ללא ספק, מעשיות, אגדות עמים, סיפורי-פיות. מכשפים ומכשפות. אבירים. קסמים. שלוש משאלות. עולמות שהניחוח שלהם נשא אותי הרחק מהמציאות שלי. כשקראתי איבדתי תחושת זמן ומקום. הרגשתי שאני צוללת פנימה, נשאבת אל עולם אחר. מצאתי את עצמי הופכת להיות אחת הדמויות בסיפור. מתרגשת. פוחדת. בוכה. צוחקת.
והנה עכשיו, אני שוב שם. הסיפור קם לתחייה מול עיני. ואני כמעט מסוגלת לשמוע את לחשושן של פיות בתוך קליפות עץ. צחקוק מרושע של שדונים. ניצנוץ של שרביט או אבקת קסמים. ואני עוד רגע צוללת לתוך סיפור ופוגשת איש זקן על אם הדרך שיבקש ממני פיסת מזון. או את מלכת הנמלים, שאחרי שאעזור לה לחזור אל הקן, תשיב לי כגמולי, ותראה לי את הדרך לארץ מלאה באבנים טובות.
"זהו? יפה כאן, הא? אבל נראה לי שמיציתי."
ג'ולי. מהנדסת. לא מחבבת דמיונות בהקיץ. אני מחייכת. כבר התרגלתי לסגנון חסר-המנוחה שובה הלב שלה. היא מביטה בי בחוסר הבנה מוחלט. בשוטטות, שנראית לה חסרת תועלת או מעש. קשה לי להסביר לה שאני בעולם אחר.
"תני לי עוד כמה דקות. כל כך יפה כאן."
היא נאנחת בהכנעה ואני צוחקת. רק לפני כמה ימים הייתי מרגישה שלא בנוח לבקש לעצמי עוד קצת זמן. אבל אנחנו מטיילות ביחד, והמשמעות היא להתחשב במישהו אחר. הפעם היא בי. אני ממשיכה לכיוון אחת הבקתות, והיא אחרי. אני מתבוננת בשלט על הדלת, וג'ולי מודה לי אחר כך על ההיתקעות שלי במקומות. על הדלת מצוי אחד השלטים הכי הזויים שראינו עד עכשיו (אם כי המציאות הזויה בלאוס בלאו הכי). מפרט את חוקי ההתנהגות במלון לעתיד, שמצוי על אדמת כפר שבט הנגא-אה. בין היתר, האיסור על זנות או על הבאת עובדות או עובדי מין למתחם. העובר על החוק צפוי לעונש בהתאם לחוקי המדינה ובהתאם לחוקי השבט:
- תשלום של פרה אחת לכפר.
- 3 מליון קיפ תשלום לממשלת לאוס.
- שלושה חודשי מאסר על פי חוקי מדינת לאוס.
אנחנו מתחילות לחשב את ערכנו ואת ערכו של כל דבר בפרות. לינה בהוסטל. ארוחת ערב. נסיעה. טוסטוס. ותוך רדיפה אחרי פרפרים, דילוג על "כפר" לדוגמא מתוייר יתר על המידה וצילום של בית-השימוש (ג'ולי נדבקה ממני בחיידק) הכי יפה שראינו עד כה בלאוס (עשוי עץ טבעי, מואר באור רך. והחוויה מרגישה כמו חזרה משודרגת לטבע. אה. וכמובן, שיש גם עכביש. בלי עכביש בשירותים זה לא זה) – חזרנו לאופנועים, והמשכנו לרכוב בעצלתיים ובשתיקה עד הערב.
שלט מסביר פנים קידם את פנינו Katu Home Stay, עליו קיבלנו המלצה מבעוד מועד. רכבנו לאיטנו על שביל עפר שהוביל למעין מתחם, ביתם של מר וגברת ויאנג. הגברת קידמה את פנינו בתנועות ידיים וכמה מילים בלאית. הגישה לנו קפה ותה, בוטנים אורגנים קלויים וחזרה לעיסוקיה. נשארנו לבדנו, חוקרות את המקום: המתחם כלל סככה אחת מרוחקת מעט מן היתר, בה מעבדים קפה. סככה נוספת בבניה, הכילה כיסאות ושולחנות יפהפיים, עשויים ביד. הסככה המרכזית הגדולה הכילה שלוש שולחנות עם כיסאות, גם הם עשויים ביד, מתלה ארוך, עליו פרושים עשרות צעיפים ובדים שנארגו ביד בדוגמאות המאפיינות את הקאטו[1], בין דוגמאות הבד משולבים חרוזים קטנים בסימטריה מושלמת. מתחת לסככה גם מעין רמפה גדולה, עליה יושבת הגברת ברגליים ישרות. קצות אצבעותיה מותחות נול, שחלקו השני מתוח באמצעות רצועת עור על גבה. אנחנו צופות במלאכת האריגה מוקסמות. היא כמעט שלא משגיחה בנו. והדחף לצלם כל כך גדול. אבל איך מצלמים מישהי מקרוב, מבלי לתת לה הרגשה של חיה בגן חיות? ביקשנו רשות. כיבינו את הפלאשים וצילמנו את הקסם של יצירת בד בצורות גיאומטריות ושלל צבעים. אומנות שכמעט נשכחה מהעולם שבו אנחנו חיים. העבודה מהירה כל כך ומדויקת. ומתוכננת לפרטי פרטים. צעיף אחד, שקרוב לוודאי שלנו היה לוקח לארוג במשך שנה, נארג כאן במשך חמישה ימים בלבד.
בהמשך המתחם דלת כניסה למטבח פשוט אבל נקי, ומעליו חלל שינה של המשפחה ושלנו. השירותים – בחוץ. בערך שירותים. בדיוק אלה שחיכיתי להם וחששתי מפניהם ואיב אמר לנו מראש שנהייה בהם.
אנשי לאוס בכפרים המרוחקים לא נהנים מהמותרות של שירותים או מקלחות בבית. הרחצה היא בדרך כלל אירוע פומבי, בברז מים-זורמים במרכז הכפר או בנהר הקרוב. לעיתים פשוט מים מתוך חבית גדולה, נאספים בקערה ומותזים על הגוף. הנשים רוחצות לבושות בסארונג סביב גופן.
השירותים כאן היו בסיסיים, אבל משוכללים יותר מאשר ברוב בתי הכפר. בכל זאת, אירוח-ביתי. ביתן עץ קטנטן בחוץ. ללא גג. שירותי בול-קליעה. חבית מים גדולה וקערה, על מנת לשטוף את השירותים. מים זורמים רק בחוץ, ליד השירותים, שם ניתן לשטוף פנים, לצחצח שיניים, להתקלח ולשטוף את כלי המטבח. גם המים הזורמים הללו תלויים בגשם שיורד. אפשר להתרחץ גם בתוך מבנה השירותים, אם רוצים פרטיות. וכמובן – מים קרים בלבד.
סוף סוף!
אחרי ארבעה חודשים, הנה כל מה שהזהירו אותי מפניו… (ובכן, היתה לי הכנה לא רעה בדרך מלאוס לויאטנם).
הראש שלי התחיל לתכנן כבר מאותו הרגע את הדרך שבה אוכל לעשות חוקן באמצע שום מקום. באופן היגייני. בלי גג. בלי מים זורמים. ובקור.
הבולבאן פלאטאו, ככל שמתקדמים בו מזרחה, הוא גבוה יותר. והולך ומתקרר. החום, הלחות המהבילה והאבק נשארו מאחורינו, והאוויר הלך והתקרר.
"יש לך רעיון איך תעשי את מה שאת צריכה לעשות בבוקר?" ג'ולי שאלה אותי.
"חשבתי לוותר על זה, אבל יש לנו דרך שלמה לנהוג. המממ אני פשוט אהיה יצירתית. באיזו שעה את רוצה לצאת?"
"בסביבות 9:00?"
"אוקיי. אני אצטרך לקום בשעה 6:30 בבוקר."
התעוררתי לפני השעון, בשעה 5:40. לא ידעתי אם זה מהקור, מההתרגשות או מהשיעול הבלתי מתפשר שלי, שרק הלך והחמיר למרות הסטרואידים.
ירדתי, בצעדים נחושים.
ניגשתי למטבח ולקחתי איתי בקבוק של 2 ליטרים מים מינרלים. מזרק. ערכת חוקן. סבון. מגבת. בגדים להחלפה.
הבטתי ימינה ושמאלה, ושמחתי על הקימה המוקדמת. כולם עדיין ישנו. קומת השינה למעלה. השירותים למטה, ואין גג.
בשירותים חיכו לי שלושה חברים נכבדים: חיפושית זבל שחורה ענקית, שנחה לה בשלווה על נייר הטואלט. עכביש גדול ונחבא אל הכלים, שישן את שנת היופי שלו בפינה, וגמלת שלמה. החלטתי שנקבה, כי היא היתה שמנה במיוחד ונראתה גאה. ממש כמו מישהי שטרפה עכשיו את בן הזוג שלה, ובאה לנפוש בשירותים.
קירות השירותים עשויים קורות עץ ובמבוק. אמנם, יש חריצים בקיר, אבל עץ בלתי מעובד הוא נפלא, כאשר צריך לתלות ערכות חוקן ומגבות ובגדים. עמדתי בכניסה יותר מעשר דקות, מתכננת את צורת העמידה שלי והכריעה שלי אחר כך. מתכננת היכן להניח את הציוד שאינו ניתן לתלייה. מתכננת כיצד אכוון ל"בול קליעה" בצורה כזו שאשאיר הכל נקי אחרי, כאילו מעולם לא הייתי שם, וכיצד לשטוף את הכל. ולהתקלח במים קפואים מגיגית ענק שעמדה בצד. אף אחד מן האורחים האחרים לא התקלח, אגב. היה קר מדי.
בסופו של דבר, עשיתי זאת.
חוקן.
בשירותי-שדה. ללא מים זורמים. עם גיגית. והרבה נשימות עמוקות. והרבה ריכוז. ובתנועות עדינות וקטנות, כדי לא להעיר את החרקים משנתם. לא התחשק לי שיזחל עלי עכביש, כשאני מחוברת לצינורות ועומדת מעל חור ברצפה.
אחרי חוקן מרגישים ריק. לפעמים מרגישים חולשה. לפעמים מרגישים רעב. לפעמים בחילה.
אחרי החוקן הזה הרגשתי ללא ספק, שעשיתי את מה שבאתי לעשות במזרח אסיה.
כאילו שטיפסתי על ההר הכי גבוה או רכבתי על גבי סוס מכונף לעבר הזריחה
עמדתי שם, עירומה בקור המקפיא, לעוד דקה אחת אחרי המקלחת. בגב זקוף. הרמתי את הידיים שלי למעלה, בתנועת ניצחון, ולחשתי לעצמי את הצעקה הכי גדולה שיכולתי להבקיע מתוכי באותו הרגע:
"אני!"
[1] 17,000 אנשי הקבוצה האתנית "קאטו" חיים במזרח לאוס ו- 30,000 בויאטנם ביערות וליד הנהר. אורח חייהם קיבוצי ושיתופי, והכפרים מאורגנים במעגל, סביב הבית המרכזי, המשמש לטקסים ולאסיפות. הקאטו ידועים במטעי הקפה שלהם (כיום), בציד והנשים באריגה האופיינית רק לשבט זה. בתקופה האחרונה, משום מה, מתעוררת התעניינות עולמית בבני השבט ובמסורות המרתקות שלהן, ואפילו ניתן למצוא עליהם מידע באינטרנט. אבל הכי שווה פשוט לקפוץ לעיר לואנג פראבאנג הצפונית בלאוס, למוזיאון הקבוצות האתניות המעולה, שם ישנה תערוכה ייחודית המוקדשת לבני הקאטו.
