בלוג

המתקפה הצרפתית שלי החלה ברגע שהכרתי את ג'ולי.

ג'ולי מוכנה לרצוח כל אדם, המזהה אותה עם צרפת ולא עם קוויבק. אבל היא נושמת צרפתית, אוהבת צרפתית, מדברת אנגלית במבטא צרפתי כבד, מלאה גאווה קוויבקית בנוסח קוויבקי ובשפה הצרפתית. מחזיקה בלוג מפורסם בצרפתית. ושונאת צרפתים.

לאוס מלאה צרפתים.

הם בכל מקום.

ראשית כל, הם מקשטים את ההיסטוריה שלה (ושל אינדו-צ'יינה) באימפריאליזם בן מאות שנים. הוא בא לידי ביטוי עד היום בכל מה שקשור לטופסולוגיה. כל הביורוקרטיה נעשית כאן בצרפתית. כשלומדים לקרוא ולכתוב, לומדים צרפתית. בלי לדעת צרפתית, קשה מאד להתקדם בלאוס.

שנית, הבניינים בסגנון אימפריאליסטי צרפתי בערים הגדולות, מעורבים בארכיטקטורה אסייתית.

שלישית, הקפה.

רביעית, הבאגטים.

תאילנד נפלאה, אבל יש לה מינוס גדול –  הלחם והקפה שלה. התאים לא יודעים להכין קפה. הם לא יודעים לשתות קפה. הם לא יודעים להגיש קפה. בכל אופן שלא ננסה להפוך את זה, הקפה בתאילנד מגעיל.

בתחילת המסע בתאילנד הכנתי קפה שחור מהבית. כשזה התחסל ניסיתי ללגום את הנוזל-החום-עכור, שנמכר בכל seven-eleven בתאילנד. מעין אבקה בלתי מזוהה, המתגאה בהיותה 3 in one – כלומר: מעט מדי אבקת קפה מעובדת עד מוות, הרבה מדי אבקת חלב (לזכותם יאמר, שהאבקה על בסיס צמחי. או לרעתם. תלוי איך מסתכלים על זה) והרבה הרבה יותר מדי סוכר.

באופן כללי, התאים אוהבים את האוכל שלהם אגרסיבי. בין אם חריף, מלוח, חמוץ או מתוק. ה"קפה" מתוק. ניסיתי מספר פעמים לשתות את הדבר הזה, עד שהתייאשתי כליל. התאים, נשמות טהורות שכמותם, טובים בקארי.

לכן, רבה היתה הפתעתי (לטובה! לטובה!) על הקפה הנהדר המוגש בלאוס. השפעה צרפתית ניכרת בשילוב מבורך של מטעי קפה אורגניים הפרושים לכל אורכה של המדינה, בעיקר בדרומה.

ויוה לה פרנס.

והבאגטים. והמאפיות.

תאילנד עושה הרבה דברים נהדרים. למשל סלט מנגו ירוק. לחם לא. ממש כמו הקפה, התאים מאמינים באגרסיביות בצקית ובמתיקות בלתי אפשרית לכל חך (מלבד זה התאי). אימפריית הבישול הנפלאה שלהם כוללת בישול קצר המתנהל בחוץ על אש פתוחה (בבתים תאים רבים פשוט לא קיים מטבח. הם מבשלים בחוץ או קונים את רוב האוכל בשווקי האוכל הרבים, הפתוחים החל משעה 4 לפנות בוקר ועד לשעות הערב המאוחרות. כן. ברוב המקרים זול יותר לקנות אוכל בשוק מאשר לבשל בבית). אי לכך ובהתאם לזאת, תאים מבשלים נהדר. האוכל שלהם משאיר עקבות וחורט את עצמו לנצח על בלוטות הטעם. מבחינתי, קיים יקום של לפני ואחרי הזמן שאכלתי אוכל תאי, שטיפס אצלי מיד למקום שני במטבחים האהובים עלי.

אבל התאים לא יודעים לאפות. לא לחם (סלע קיומנו הישראלי), לא עוגות (איפה הצרפתים, איפה?), לא מיני מגדנות. מדי פעם הם מצליחים לייצר בצקים ממולאים בירקות או בבשר, מאודים או מטוגנים. ובדרך כלל המילוי והלחם מתוקים, בתוספת צימוקים. למה? ככה. האם זה מגעיל? כן.

ויאנטיאן, בירת לאוס, משופעת מאפיות קטנטנות, ריחניות ונהדרות. בתי קפה בסגנון לאי-צרפתי-בוטיקאי. לעילא ולעילא. בכפרים המרוחקים המאפיות נעדרות, כי עוגות זה יקר (מארי אנטואנט היתה מתרעמת על קביעה זו). יחד עם זאת, הבאגטים קיימים.

אבל הקפה. הקפה "בסגנון לאו" (שחור, חזק, לא ממותק) תמיד שם.

בולאוון פלאטאו, בדרום מזרח לאוס הוא איזור לא מתוייר, באופן יחסי. והוא שופע מטעי קפה ומטעי תה ירוק קטנים ונהדרים. לכל חקלאי (בדרך כלל קבוצת חקלאים) דרך משלו לעבד את הקפה או התה. לקלות, לטחון. לבשל.

ג'ולי ואני עשינו את הלילה במעין חווה כפרית מעין זו. בעלי החווה שיתפו אותנו בתהליכי הכנת הקפה. מיינו את הפולים, היינו עדים לתהליך קליתם המדויק. ושתינו הרבה, הרבה קפה מריר, מעושן מעט. ג'ולי נאנחה בצרפתית.

הבעלים, כמובן, דיברו צרפתית שוטפת. בגלל הכיבוש. (אה, ומפני שרוב התיירים שמגיעים אליו הם צרפתים, למרבה זוועתה של ג'ולי). ג'ולי לא התאפקה, התנצלה על המעבר לשפה אחרת, ובימים הבאים המתקפה הצרפתית נחתה עלי במהלומות אדירות מכל מקום. הסברים בצרפתית, ארוחות בצרפתית, צחקוקים בצרפתית. יאמר לזכותם, באלגנטיות לפרקים, כיאה לצרפתים. הצרפתית כובשת.

ספר הזיכרונות שבחווה, המכיל כמה מילות תודה והמלצה לבאים בתור – היה רובו ככולו בשפה הצרפתית. מסתבר, שקיימת רשת חברתית לטיילים דוברי צרפתית. הם ממליצים בה על מקומות, ואז פוקדים אותם באלפיהם.

הצרפתים, אגב (וכאן, כמובן, אצרף גוזמא), מעדיפים את בני מינם (בהן צדק!) הם לא מתיידדים בקלות. הם לא מגיבים לחיוכים. הם בקושי מגיבים לשפות זרות מלבד צרפתית. הם מטיילים בעיקר בארצם או בארצות שהיו פעם כבושות על ידם. שם מדברים צרפתית. ויש קפה ויש קרואסון. ויוה לה פרנס.

ג'ולי הופתעה מחדש בכל פעם למשמע הצרפתית. ההתנהלות בדרכים איתה היתה קלה כל כך. ניסינו אנגלית (כוחו של הרגל) ואז מילה בצרפתית, והדלתות נפתחו בפנינו. היא התעקשה להדגיש שהיא איננה צרפתייה, תוך הכפשת העם הצרפתי ובעיקר היעלבות עקרונית מהעובדה ש"הם" מתקנים את הצרפתית הקוויבקית שלה, בעוד הצרפתית הקוויבקית נותרה נאמנה יותר למקור. הפתעתה היתה רבה עוד יותר, כאשר פגשנו את חברינו למסע לימים הקרובים, צרפתים למהדרין ונחמדים למהדרין. דוגמא ומופת למשפחה מגניבה.

נא להכיר את חברינו הצרפתים, ההורים אנז' ואנרי, והילדה אנני-לין. הם בשנות הארבעים המאוחרות לחייהם. היא ילדת הזקונים בת העשר שלהם. הם סגרו את העסק שלהם בצרפת למשך חצי שנה, הוציאו את בתם מבית הספר, ארזו תרמילים (קטנטנים!), עלו על מטוס (ללא חיסונים!) להרפתקה חסרת גבולות בדרום מזרח אסיה. על אופנוע. אחד. לשלושתם. יותר נכון טוסטוס. אחד. לשלושתם.

התאהבתי מיד.

ערב ההכירות הראשון איתם, בחוות הקפה, שהיוותה גם את ה- home stay שלנו התנהל כמעט כולו בצרפתית. מדי פעם מילה אחת נזרקה באנגלית פה ושם, אבל לא היה צורך. משום מה הבנתי כמעט את כל הנאמר בשיחה. מסתבר, שאנגלית וצרפתית זה כמעט אותו הדבר. המבטא פשוט שונה. ומספיקות פה ושם מילים בין לאומיות, הזכרת שמות של מקומות וצחוק במקומות הנכונים, וקלעתי 90% מהזמן להבנת הנאמר. ג'ולי הצדיעה לי. הרגשתי כמעט אלגנטית.

מאותו רגע ואילך היינו, ג'ולי, אני והמשפחה המגניבה בלתי נפרדים. גם כשנפרדנו המשכנו להיפגש, עד שפשוט ויתרנו על פרידות והמשכנו יחד. בכל פעם שנסענו לעוד כפר נידח הם היו שם. עוקבים באדיקות אחרי המפה שקיבלו גם הם, איך לא, מאיב. צרפתי, כמובן. היות שאנז' והילדה לא דיברו כמעט אנגלית, שוחחנו בדרכים-לא-דרכים. ג'ולי היתה למתרגמת כשהיה צורך. אבל לא היה צורך. רכיבה על אופנועים, עצירה בין נופים עוצרי נשימה, הירטבות טוטאלית בגשם, חיפוש הוסטלים, ארוחות ערב הם לא דברים שזקוקים למילים.

בכל מקרה, לא יכולתי לדבר הרבה. התקף האסטמה רק הלך והחמיר. המשפחה המגניבה הכירה אותי בתור בחורה ישראלית שתקנית, שמשתעלת ללא הכרה ועוטה מסיכה על פניה.

ביקרנו במוזיאונים – וההסברים היו בצרפתית.

הגענו לבתים מקומיים נידחים – והתושבים דיברו צרפתית.

בארוחות הבוקר במסעדות תמיד חיכו לנו מספר אופציות צרפתיות.

ובאחד הגסטהאוסים הכי נידחים שבהם ביקרנו, לעת ערב נרגענו למשמע שאנסונים צרפתיים.

ובכל מקום שאליו הגענו – 90% מהתיירים שפגשנו היו צרפתיים, מה שגרם לג'ולי, אנז', אנרי ואנני-לין לשתוק ולבקש ממני לדבר אנגלית.

למה?

כי הם לא אוהבים צרפתים.

לטענתם הצרפתים: "סנובים. מתלוננים. לא יודעים ליהנות. משעממים. מפונקים. האנשים שהכי כדאי להתרחק מהם במסעדות".

במשך שבוע לא הפסקתי לשמוע תשבחות על השפה הצרפתית ושנאת העם הצרפתי לעצמו, וויכוחים על גבי ויכוחים חסרי כל תוחלת על מילים בצרפתית של צרפת לעומת צרפתית של קוויבק.

שבוע.

שלם.

מזל שהקפה היה נהדר. נקטף ממטעים קטנים. נקלה בדיוק במידה הנכונה. מוין ביד.

נטחן באהבה.

ונלגם שחור, רותח, מדויק ומענג.

אימפריאליזם זה קפה ולא רק קוקה-קולה.

ולפעמים כל מה שצריך כדי להירגע זה קפה אימפריאליסטי ובאגט.