"כנראה שאיפשהו בקמבודיה עלית על איזה הר. ועל ההר אכלת פטריות הזייה. ומאז את בתוך ההזייה של חיים אחרים לגמרי. אפשרות אחרת היא, שאת בתוך הסרט דלתות מסתובבות, והחלפת תפקיד עם השנייה."
נתאי אמר לי את זה כמה פעמים בשנתיים-שלוש האחרונות, כשקיבלתי משפחה מן המוכן. ולא סתם משפחה, את המשפחה הכי מדהימה שיכולתי אי פעם לבקש או לדמיין. למעשה, לא ממש יכולתי. זה היה הרבה מעבר למה שדמיינתי אי פעם.
וככה, כבר כשחזרתי מאתיופיה אי שם בחיים אחרים, בבוקר קמתי לבית שגרתי בו עם שלושה ילדים. אני, שויתרתי על בית ועל מקום, על חפצים ועל קביעות, על זוגיות ועל משפחה. שנעתי ונדתי ולא ידעתי מה קורה איתי בעוד חודש (בכל זאת, עבדתי בחו"ל). קמה בבוקר ויש בבית שלושה ילדים. (וגם כלבה. וחתול!).
קרו מאז מליון דברים וגם טיילתי מאז, כי גיליתי שאפשר (ומבחינת שפיותי אף רצוי) לטייל 2-3 חודשים בשנה, לרוב לבד. עברנו לגור בשני בתים (כולם מרוצים, הכלבה עדיין מנסה להבין את ארעיות החיים שלה, ולנבא איפה היא תהייה מחר), גדלנו והעמקנו את האישי, הזוגי והמשפחתי. שלחנו עוד שלוחות של כל אחד ואחת מאיתנו אל תוך הלב והחיים של האחרים והאחרות. ונהיינו משפחה ממש. ואני מרגישה שזכיתי בהגרלת הלוטו של החיים שלי. זה לא אומר, שאני לא אוהבת לטייל לבד ולהיות לבד. ללכת לבד למוזיאון או למסעדה, ואם תרצה השם – לטייל גם בישראל קצת יותר לבד (בישראל נטפליקס מנצח בענק).
וגם היתה קורונה, והקורונה היתה לנו הזדמנות להעמיק, לצאת להמון חופשות זוגיות וגם משפחתיות בארץ, ואפילו לעבור דירה לחודש וחצי ולגור ליד הים.
ואז, באחד הקייצים, נתאי אמר לי את המשפט הזה.
"כנראה שאיפשהו בקמבודיה עלית על איזה הר. ועל ההר אכלת פטריות הזייה. ומאז את בתוך ההזייה של חיים אחרים לגמרי. אפשרות אחרת היא, שאת בתוך הסרט דלתות מסתובבות, והחלפת תפקיד עם השנייה."
זה היה באוגוסט כלשהו (מאז 2019 ועד אמצע 2022 הזמן הוא רק הצעת הגשה), שבו יצאנו לעוד חופשה משפחתית, הפעם בצפון. ומשפחה נוספת הציעה לנו לבלות כמה ימים ביחד. קצת נחרדתי כי רק גיבשתי לעצמי אישיות חדשה של אישה שעושה חופשות עם ילדים ואטרקציות עם ילדים (בהחלט שווה, יש דברים שלא הייתי עושה לבד, כמו כן, כמות הגלידה שאוכלים עולה משמעותית), אבל אמרתי "כן", כי זו המדיניות. טוב, נדייק: אמרתי "כן" לחופשה עם משפחה נוספת, אבל אמרתי "לא" לגלמפינג, ככה ששמרתי לנו את הלילות לעצמינו. ולי את החיים הקלים יותר, עם שירותים ומקלחת קרובים, כי יש גבול באוגוסט במקלחת ושירותים ציבוריים לנסות לעשות הליכים רפואיים בני שעה, בחום, בלי מזגן, ובואו נודה על האמת, בתנאים סניטריים שיכולים להרוג נגיפי קורונה (או אותי).
בבוקר, כשיצאנו, ואני נושמת עמוק ומתכוננת מנטלית לטייל עם שלושה ילדים שלנו + שלושה נוספים + זוג הורים שהם מכרים שעלי להפוך לחברים, נתאי מתקשר ובודק אם יש משהו נוסף שעלינו לקנות או להביא. "לא, יש לנו אקסל מסודר, וכולם רשומים ומביאים משהו" "מי זה כולם?" – המידע החשוב שנעלם בדרך, לו היתה מלחמה היו צריכים לשפוט את איש המודיעין בעוון בגידה – היה שאנחנו מצטרפים לעוד 9 (!!!) משפחות. תשע.
תנשמי.
תשע משפחות.
אין אוויר, סורי. התקף חרדה מתחיל לעלות לי מקצות האצבעות, אבל אני עם ילדים, אז אני רק מחייכת בעודי מאפירה, מלבינה, מסגילה.
גם נתאי מלבין. לפחות זה. שיסבול גם, למה לסבול לבד?
ככה מצאתי את עצמי באוגוסט אחד, על חופי הכינרת, עם עשרות א.נשים שאני לא מכירה, מתוכם רוב נוקב של ילדים שאני לא מכירה, בתוך ריח של מנגל ורצה לתוך המים אחרי שתי ילדות בנות שלוש שאני לא מכירה אבל מזהה שהן שייכות לאמא שאני לא מכירה אבל אמורה להיות חלק מהקבוצה שאני כנראה משוייכת אליה בטריפ שאני נמצאת בו והאמא אומרת לי מרחוק "תודה, איזה יופי שאת משגיחה עליהן" והילדות נאחזות בי וקופצות עלי. טבעי כמו פטריות הזייה.
וככה הפכתי לבתאדם שעושה חופשות משפחתיות, במקום האישה שמסתכלת על האנשים שעושים חופשות משפחתיות באופן קצת מתנשא ומאד רגוע, שאומר "לי זה לא יקרה!"
