בלוג

12.7.2014

Back on the road

אז שוב אני כאן.

אחרי שלושה חודשים. שלושה חודשים מלאים בישראל. שלושה חודשים שבהם עשיתי הרבה ולא עשיתי שום דבר.

מה עשיתי:

• הפעולות הראשונות שעשיתי כשנחתתי בישראל: אכלתי חומוס. חיבקתי אנשים וחתולים. הזמנתי כרטיס טיסה חזרה לאסיה.
• פגשתי חברים ומשפחה. חיבקתי. חובקתי. אהבתי. נאהבתי. התעצבנתי, רבתי, השלמתי.
• נרשמתי לקורס ברמנים. פעמיים בשבוע במשך חודש וחצי למדתי על יין ובירה וויסקי וברנדי וליקרים. הכנתי קוקטיילים. למדתי לעמוד בזמני מזיגה. ובעיקר השתכרתי עם חבורה חמודה של חברים, שהמבוגר ביניהם בן 26 עשינו על האש בחצר אחורית של אזור תעשייה כמו הומלסים, כמה חתולים זבי עיניים מארחים לנו לחברה. מוזיקה צורמת בוקעת מאחת המכוניות. תענוג.
• זכיתי לביקורים משני חברים, שפגשתי במהלך הטיולים:

מרקוס, 32, במקור מברזיל (נפגשנו בהאנוי, ויאטנם). התפטר מעבודתו בבנק לפני שנה וחצי והחל לטייל בעולם, כנראה לנצח. נקודת שיא: ביקור בגבול עם עזה. ממש ליד הבית. אני השתעממתי. מרקוד הקליט צלילי יריות. אחר כך הלכנו לאכול חומוס.

מייקל, 25, במקור מארקנסו, ארה"ב (נפגשנו בבטאמבאנג, קמבודיה). AKA  אינדיאנה ג'ונס. AKA  ג'ונס. מקצוע: היסטוריון-ארכיאולוג. התמחות: היסטוריה פרה-אנגקורית. מהות העיסוק (המגניב בעולם): שוטטות בג'ונגלים של קמבודיה עם GPS  חשיפת מקדשים ואוצרות שאבדו, אי שם, במהלך ההיסטוריה בתוך הג'ונגלים והודות למלחמת ויאטנם ("המלחמה האמריקאית", כפי שהיא מכונה בויאטנם ובקמבודיה) ולאחר מכן לשלטון הקמר-רוז' האכזרי. מיפוי המקדשים והאוצרות הללו, הובלת משלחות ועבודה במוזיאונים.

נקודת שיא: מייקל נחת בישראל אחרי חיפוש מוגזם ביותר של משטרת הגבולות הישראלית. בלי כלום, מלבד מחברת, עט, ארנק ודרכון. כל היתר השאירה משטרת הגבולות אצלה לבדיקה, בעוד המטוס ממריא. אז מה עשינו ביום הראשון של הביקור של מייקל בישראל? קנינו תחתונים בשדרות.

• תהיתי אם כדאי לי להתאהב שוב.
• ביררתי עם עצמי (ועם רופאים שגובים 890 ₪ לשעת ייעוץ, אבל היי! החנייה בחינם!) האם אני רוצה להיות אמא, בשלב כלשהו בחיי. ומתי. ואם בכלל. ומהן האפשרויות. וכמה סיכונים עומדים בפני.
• עליתי שישה קילוגרמים בתוך חודש וחצי. שיא עולמי חדש. (שילוב של שתיית אלכוהול, אכילת טוגנים צרפתיים ומחסור בתנועה. אה, והאוכל הישראלי הנפוץ ביותר: מאפים).
• עזרתי לארגן את החתונה הביתית והחמודה של אחי.
• טיילתי בקניונים ממוזגים וגיליתי שינויים בהרגלי הקנייה: חנויות בגדים, נעליים, תכשיטים או כל דבר אחר פסקו מלעניין אותי (אני! המחזיקה בארון 60 שמלות לעונת הקיץ לבדה. אפילו הפסקתי להתעניין בעקבים). מצאתי את עצמי נמשכת כמו דב קוטב לדג אל חנויות שמכרו ציוד טיולים; נאנקת בהנאה מול תרמילים מתוחכמים, מכנסיים מאווררים בעלי תועפות כיסים, כובעים, בקבוקי מים עם מסנני פחם, נעלי הליכה לטראקים, לעיר או לכל מקום, ספרי לונלי פלאנט, ערכות עזרה ראשונה קומפקטיות. כן.
• המשכתי לפתח שנאה יוקדת למזגנים. והצטננתי בהתאם.
• ביליתי זמן איכות פרוותי, יוקד, אוהב, מענג עם החתולים שלי.
• נפרדתי מניטשה, חתול בן 16, שאימצתי מיד כשהשתחררתי מהצבא. גיליתי שפטרה, החתולה בת ה- 12 שלי סובלת מבעיות בלב ובכליות וזמנה קצוב. גיליתי שכוש, החתול בן ה- 14 שלי בריא, יחסית, אבל סובל מבעיות בכליות. גיליתי ששמיל, החתול בן ה- 10 שלי (ושל אמא), סובל מאלרגיה חמורה בעור, שנראית כמו גידולים סרטניים. ושמחתי עד הגג שהטיפול הוטרינרי עזר, ולא היינו צריכים להרדים אותו. נפרדתי בצער מסיילם, החתולה בת השנתיים שלי, שהחליטה לא לעזוב את הדירה הקודמת שלי. בשום פנים ואופן. ובכיתי עליה כאילו שישבתי שבעה. והשלמתי עם המעבר של כל החתולים לבית של אמא שלי. יחד איתי.
• עברתי לגור ביחידת הדיור בבית של אמא שלי. והמעבר החד הזה מעצמאות מוחלטת לחיים עם אמא היה מאתגר. וכנראה, משמין.
• עבדתי שוב, אחרי שנה שלמה ללא עבודה. קמתי בבוקר למסגרת קבועה. וזה היה מוזר. והיו בזה דברים נהדרים. ונהניתי מהעבודה שלי ומהצוות שלי. והכי חשוב: ריפדתי את חשבון הבנק לנסיעה הבאה.
• דיברתי עברית. קראתי עברית. קראתי שירה עברית. הייתי בערבי השקת ספרי שירה בעברית. שאפתי עברית ולא רציתי לנשוף החוצה. הוקסמתי וכושפתי והתכשפתי והתייחדתי וצללתי בין אותיות ומשפטים. מימין לשמאל. בחיתוכים חדים. וחייכתי עברית והזלתי דמעות עבריות.
• פגשתי את המטפלת שלי לשלושה מפגשים. חדוות ההתבוננות הפנימית. ופגשתי יועצת תעסוקתית והתבוננתי איתה שנתיים, חמש שנים ועשר שנים קדימה.
• התנדבתי קצת. כי להיות פוליטית.

מה לא עשיתי:

• נרשמתי לחדר כושר ולחגי ספורט. השתתפתי בהם למשך שבועיים נהדרים. וזהו.
• עשיתי מנוי לסינמטק שוב. אבל לא ראיתי מספיק סרטים.
• לא פגשתי את כל החברים שרציתי.
• לא כתבתי.
• לא הבנתי היכן אני נמצאת.
• לא ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.
• לא הצלחתי לעשות מליון דולר בשלושה חודשים.
• לא קיבלתי החלטות מהירות.
• לא רקדתי. לא הייתי בשום פסטיבל.
• לא התאהבתי.
• לא תכננתי, אפילו לרגע אחד, את הטיול שלי.

שלושה חודשים, שהם פעימה ראשונה בקצב החיים המחודש שלי, המבוסס על פעימות: שלושה חודשים בישראל-שלושה חודשים בתפוצות וחוזר עלילה.

התאתגרתי. התאחדתי חזרה עם החוצפה הישראלית והצעקות הישראליות. וחוסר הסבלנות. וחוסר הסובלנות. האכפתיות הסביבתית למצב הבטן שלי, שעוד לא מלאה צאצאים עד גדותיה. התאחדתי עם האוכל הטעים ביותר בעולם (גם התחת שלי התאחד איתו), עם הלחץ הישראלי "להצליח", "להיות מישהי", "לעשות עוד משהו", "להתקדם", "לשאוף" – עד שלא ידעתי אם פיתחתי שוב שאיפות, או שישראל חדרה לתוכי, והשאיפות הן של ישראל ולא שלי.

גיליתי שפעימות של החזקה ושחרור (שליטה וחוסר שליטה), שהם פעימות החיים הפיזיים שלי הם גם פעימות החיים שלי. והעבודה שלי. ושוב טיפסתי במעלה הספירלה הבלתי נגמרת של המודעות המעיקה והמשחררת.

גיליתי כפתורים בתוכי, שעדיין נלחצים בקלות:

כאשר מבקרים אותי, את דעותיי, את הבחירות שלי, את המוסריות שלי, את השפיות שלי – בהתאם לעובדה שעסקתי בפעילות פרו ורבו או לא עסקתי בה. ושהעובדה שאני בת 36 ואינני אמא, מטרידה רבים.

והכפתור של תלות-חוסר תלות באמא. שהיא מקור החיים. והיא טיפלה בי, עד שהתבלבלנו. והכפתור הזה עדיין שם. מחכה שאעקור אותו מן השורש. ואמא תחזור להיות אמא שלי. אמא של אישה בת 36, ולא אמא של ילדה נכה. ואני אחזור להיות הבת של אמא שלי, אישה חופשיה בת 36 שבוחרת בחירות מצחיקות או מוזרות. והן בעיקר שותפות לדרך.

והכפתור הפוליטי. אבל נדבר על זה בהזדמנות.

שלושה חודשים.

ארזתי בדקה ה- 99.999. כמעט איחרתי את הרכבת. העצבים שלי כמעט התמרטו כשלא ידעתי אם הטיסה תצא, כי אפילו תל אביב תחת התקפת טילים.

ישנתי בטיסה כמו שלא ישנתי בארבעת הימים שקדמו לה, עקב הפגזות מעזה לישראל ומישראל לעזה.

שוחחתי ארוכות עם ישראלי-לשעבר, נ', בן 56. עזב את ישראל בגיל 24. מטייל בעולם מאז. הפך את עצמו למיליונר בכמה צעדים קלילים, שהראשון בהם הוא נועזות.

נחתתי בנמל התעופה בבנגקוק, סוברנאפוי, נמל התעופה הגדול ביותר בעולם. נשמתי עמוק. ורק אז גיליתי, שכנראה ששכחתי לנשום בשלושת החודשים האחרונים. הריאות שלי התרחבו. והרגשתי שחזרתי הביתה.